Portfolio

31 Jan. 2023

האריה, הנמר והזאבה 

דניאל רוזברי, המעצב הראשי של סקיאפרלי, רצה להתכתב עם הקומדיה האלוהית, היצירה של דנטה מימי הביניים המאוחרים, אבל בסוף עורר עליו את הגהינום. קולקציית התפירה העילית שהציג בפריז אמנם עוררה את הרשת, אבל גם את חמתם של לא מעט מגיבים.

למרות שהקולקציה הייתה מורכבת מכמה סיפורים – כמו לדוגמה צללית שעון חול המתכתבת עם בקבוק הבושם המיתולוגי של מייסדת הבית, ועם מערכת הלבוש שיצרה עבור השחקנית מיי ווסט לפני כמעט מאה – אבל מה שסחט את תשומת הלב ואת מרב ההתנגדות המקוונת היו שלוש מערכות לבוש חייתיות.

למרות שבהווה שאנו חיים בו הסיכוי שמערכות הלבוש האלה – אריה, נמר וזאבה – היו עשויות מפרווה אמיתית, כמעט ולא קיים, ולמרות שמערכת הלבוש האלה אכן היו עשויות מפרווה מזויפת, התגובות לא איחרו להגיע. עבור רבים, העיצובים האלה – שנדמו כלבישת עורה של החיה – היו פגומים מבחינה מוסרית. יש שחשבו שהם מעודדים ציד (של חבובות, ככל הנראה), ויש כאלה שחשבו שהם מעידים על תאווה רצחנית השמורה לנשים עשירות, שיכולות לעשות ככל העולה על רוחן.

בעוד שמגוחך לנתק תפירה עילית מנשים מבוססות, הרי שהסערה המקוונת הזו דוקרת את המלכודת הגדולה שבתוכה נתונה תעשיית האופנה כיום. והמלכודת הזו קשורה למי שרואה את התצוגות.

אם עד לפני 30 שנים קולקציות אופנה מהסוג הזו היו מוצגות בפני קהל מצומצם יחסית של צרכניות פונטציאליות, אנשי חברה, עיתונאיות וקניינים, הרי שמאז מהפכת style.com והטלפון החכם, מה שקורה על המסלול נעשה נגיש למיליוני אנשים על פני כדור הארץ שיכולים לחזות בכל תפר מתוכן. הנקודה היא, שהקולקציות שמוצגות על המסלול נחשפות במלואן ובתקריב מול קהל שלא אמור ולא יכול לצרוך אותן לעולם.

וכאן נתונה המלכודת שאותה חווה רוזברי. מצד אחד, נדרשים המעצבים למשוך את תשומת הלב של הקהל העצום הזה; ופוחלצים מזויפים הם לחלוטין דרך לגיטימית, וגימיקית, שגם עובדת. מצד שני, אותם המונים מחמיצים פעמים רבות את ההקשרים שבתוכם עובדת הקולקציה, שהרי היא נוצרה עבור קהל לקוחות ספציפי מאוד, שבדרך כלל גם לא כולל את אותם המונים.

ספק אם חלק מהמוחים ירד לסוף דעתו של המעצב והבחין כי האריה, הנמר והזאבה הם אלגוריות מהיצירה של דנטה המייצגות את הרע שבאדם; ספק אם מישהו הקדיש רגע מחשבה – לאחר תחושת ההתלהבות או הגועל – בנוגע למשמעות של לבישת אותן אלגוריות כיצירת הוט־קוטור דווקא, על כל המשתמע מההיסטוריה של התפירה העילית. וכאן מתבררת השאלה במלוא תפארתה – איך מעלים על המסלול רעיונות שמצריכים מרחב גדול יותר ממה שמציע הפיד של אינסטגרם?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הגבריות ״האולטימטיבית״ 

מינימליזם, טיילורינג, אנד א הינט אוף מצ׳ואיזם; או בעברית – חסכנות, מחויטים וזרזיפים של מצ׳ואיסטיות. זו אולי הכותרת שמתגבשת מעל לקולקציות הגברים לחורף הבא, אם להסתמך על הקולקציות הגדולות שנחשפו עד כה.

בעוד שכולם מצביעים על ההתאדות של אופנת רחוב מהמסלולים (פחות סוויטשירטס; פחות סניקרס), וחזרה אל קוד לבוש גברי המתבסס על בגדים מחויטים וחליפות שניים ושלושה חלקים, הרי שאפשר להצביע על שתי מגמות נוספות, חשובות לא פחות. הראשונה – הקולקציות החדשות של פנדי, גוצ׳י וגם דולצ׳ה וגבאנה למשל, לא רק מצטיינות בניקיון העיצובי, המודרניסטי, אלא גם שיש בהן פחות עודף נוסטלגי ניכר לעין. הן דלות יותר בציטוטים ״היסטוריים״.

המגמה השנייה היא אולי חשובה יותר; אחרי שנים של קידום מראה אנדרוגני המערבב בין הארון שלו לארון שלה ומייצר על ידי כך מראה עמום ונזיל מבחינה מגדרית המאתגר את הקביעות החברתיות, מתחילה ביתר־שאת להתגבש תנועת הנגד. מילא החליפות שניכרו בקולקציות רבות, שהיו חדות מאוד ונוקשות באיזור הכתפיים – שהוא אתר הגבריות האולטימטיבי – אלא שניכרת חזרה של פריטים הנחשבים מצ׳ואיסטים, לרבות ציטוטים מעולמות הצבא או רכיבת שטח.

מעילי בומבר, המתבססים על מעילי טייסים, חוזרים לסיבוב נוסף בקולקציות רבות (מצטיינים במיוחד אלה של פראדה), לצד מעילי קצינים עצומים, חלקם כמובן עם כותפות לדרגות. בגוצ׳י, שעד לאחרונה היו פוזלים לצד הנשי במלתחה, אף שילבו מעילי אופנוענים ומכנסי רכיבה כדי לאותת על הכיוון החדש.

האם אלה איתותים של אופנה שצופה משבר כלכלי? אחת ההנחות בתיאוריה של אופנה (למרות שרבים סותרים אותה) היא שחזרה לפוליטיקת מגדר קלאסית, קרי כשגברים מתלבשים כגברים ונשים מתלבשות כנשים, קורית בזמן של מציאות שקורסת. בהקשר הזה, רבים מחשיבים את אסון התאומים והמשבר הכלכלי של 2008, כאחד הזרזים של אופנת ההיפסטר, ששלטה בעשור השני של המאה ה־21.

וגם אם אני רוצה לקוות שהתחזית הקודרת הזו טועה, קשה לברוח מהעובדה שגברים מזוקנים בחולצות פלאנל ומכנסי חאקי, שהם־הם המדים של ההיפסטר, הם גם גילומה של הגבריות ״האולטימטיבית״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


לעשות סדר בגוצ׳י ולהחזיר עטרה ליושנה

את התצוגה האחרונה של גוצ׳י שהוצגה במילאנו צריך לשים בהקשרים רחבים יותר. על הנייר זוהי קולקציית ״שיפט״; כלומר, הקולקציה הראשונה אחרי עזיבתו המתוקשרת של המעצב הראשי של הבית, אלסנדרו מיקלה. וככזו, היא אמורה לאותת על הכיוון החדש של גוצ׳י, שבשנים האחרונות התמקד תחת השרביט של מיקלה בסגנון שטוב לתאר אותו כ״מקסימליזם־נוסטלגי־אנדרוגיני־בעדשת־פילטר־של־אינסטגרם״.

המראה הפותח של התצוגה אמר הכל – חולצת טי לבנה שנלבשה עם זוג מכנסיים מחויטים בצבע אבן כהה. אפילו חגורה לא הייתה שם. במילים אחרות – אחרי התצוגות הקקפוניות של מיקלה, עמוסות ברפרנסים תקופתיים ותרבותיים ומאופיינות בסטיילינג שמאתגר את כל הנחות היסוד של ההתלבשות המודרנית, באים לעשות סדר בגוצ׳י ולהחזיר עטרה ליושנה.

אמנם בהמשך היו הבלחות כמו תיק פרווה מנומר, חצאיות גבריות ארוכות או חותלות שנלבשו עם מגפיים צבעוניים, אבל בבסיסה זו הייתה קולקציה שהתבססה על אמות המידה של ההתלבשות הגברית. קרי, המון מחויטים בפרופורציות חדות ונדיבות וקריצה אל עולמות הנחשבים מצ׳ואיסטיים, כמו במקרה של ג׳קט בומבר קצרצר וצבאי או חליפת אופנוענים עשויה עור.

קל היה לראות שהקולקציה הזו באה להשיב את אמון הציבור. לא רק משום שהנוסחה של מיקלה, שבתחילה נראתה מרעננת מאוד בזכות מראות תיאטרליים ועמומים מבחינה מגדרית, התעייפה עם הזמן וחזרה על עצמה; אלא בעיקר כי היא הרחיקה גברים מהחנויות של גוצ׳י. הסתבר בדיווחים שונים שבעוד שהקו של מיקלה קרץ אל דור ה־Z, ותרם למיתוג של גוצ׳י כבית אופנה מתקדם המאתגר את תפיסות המגדר הקלאסיות, הרי שאת הקהל הממוצע והבוגר יותר – והעשיר יותר – זה שכנע פחות.

ובכלל, סביר להניח שגוצ׳י יחשפו כיוון דומה גם בקולקציית הנשים הקרובה. השבירה אל מראה נקי יותר, אליטיסטי יותר, היא לא מקרית. ההצלחה הפנומנלית של בית האופנה בוטגה ונטה בשנים האחרונות, שנהנה מאפיל מאופק, מינימליסטי ומתוחכם יותר, הפונה לקהל פחות צעיר, מעודדת מותגים נוספים לנגוס באותה הקטגוריה.

לראייה, ברברי מינו את דניאל לי, לשעבר מבוטגה ונטה, למעצב ראשי ועתידים לחשוף בקרוב את קולקציית הביכורים שלו. על אותו המשקל – פיבי פילו, מי שהייתה המעצבת הראשית של סלין, ונחשבת כאם הרוחנית של הז׳אנר, עתידה להציג בשנה הבאה את המותג החדש שלה, שנרקח בתמיכת קבוצת LVMH, היריבים הגדולים של קבוצת קרינג, המחזיקים בין היתר בגוצ׳י ובבוטגה ונטה. באופנה, כמו באופנה, טעם הוא תמיד שדה קרב.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


כולנו צריכים להיות פמיניסטים

איך הופכים קש לזהב? הרבה יותר מעניין להפוך פמיניזם לכסף. מאריה גראציה קיורי, האישה הראשונה שיושבת בכיסא ״המעצב הראשי״ בבית האופנה כריסטיאן דיור, אמנם שנואה על ידי מבקרי האופנה, אבל נחשבת לסיפור הצלחה מסחרר מבחינה מסחרית. ומה שמעניין הוא האופן שבו היא לוקחת רעיונות פילוסופיים רדיקליים והופכת אותם למוצרי צריכה שאין להם דבר או חצי דבר עם מקור ההשראה שלהם.

אחת הדוגמאות המובהקות היא חולצת טי עשויה מתערובת כותנה ופשתן, שעליה מתנוסס הכיתוב ״כולנו צריכים להיות פמיניסטים״, שם ספרה של ההוגה הפמיניסטית צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה. למרות שהיא הוצגה על המסלול לפני כשש שנים, היא עדיין נמכרת כחלק מהקולקציה הקבועה של דיור, בתג מחיר של 750 אירו.

אלא שהמעצבת קיורי לא עוצרת בכך: מלבד בחירה של קונספטים עונתיים הקשורים במרד ובהעצמה נשית (עם חיבה יתרה לנוסטלגיה מהסיקסטיז, עשור הקלישאות של השחרור המגדרי), השבוע נחשף שהיא בחרה בנגוזי אדיצ׳יה כאחת הפרזנטוריות בקמפיין לדגם החדש של התיק האיקוני ליידי דיור, המתומחר באלפי אירו.

ההודעה לתקשורת לא מותירה מקום לספק בנוגע לבחירת הפרזנטוריות החדשות, שכוללת גם את אנייה טיילור־ג׳וי וביאטריס בורומאו. ״מאוגדות באמצעות הרוח העצמאית שלהן, הן חולקות מסר של אחווה נשית אוניברסלית״.

סביר מאוד להניח שנגוזי אדיצ׳ה מכירה את מה שמלמדים בכל מבוא למגדר בתואר הראשון; גם היא יודעת שקיימת סתירה מובנית בין קפיטליזם פראי לפמיניזם, אם מאמינים שמטרתו העליונה של הפמיניזם היא לנצח חוסר צדק חברתי. חלק גדול מהסיבה לפערים בין גברים ונשים, ובין נשים לנשים ובין גברים לגברים, קשור במנגנונים שמקדמים שכבה חברתית אחת, ומפלים אחרת.

והאפליה הזו קשורה לעיתים קרובות למגדר או למוצא אתני. בהקשר הזה, צריך לזכור שדיור שייכים לאחת מקבוצות היוקרה החשובות בשוק העולמי, וכי העומד בראשו, ברנרד ארנו, מתחרה על תואר האדם העשיר בעולם.

השאלה מי מכר את נשמתו היא לא השאלה החשובה כאן; גם להוגים החשובים ביותר יש תג מחיר. אני גם לא נסער מהעובדה שאופנה היא חלק מתרבות הצריכה. הרבה יותר מעניין להצביע על האופן שבו המנגנונים של הקפיטליזם יודעים לזהות תנועות מוסריות ואידיאולוגיות ולנכס אותן לצרכיו, ועל איך הגל החדש של הפמיניזם כורת בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ומנציח פערים. כולנו צריכים להיות פמיניסטים, אבל השאלה שצריך לתת עליה את הדעת היא אלו נשים מרוויחות מכך.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


התסביך שיש לנו עם אופנה 

עכשיו כשאני כבר בן 40 וחצי (השיער האפור עלי מאז התיכון, אגב) אני יכול לומר בביטחון – סטייל לא קשור לגיל. אופנה, לעומת זאת, דווקא כן.

לאופנה יש קשר מיתי עם נעורים. אפשר אפילו לומר שהיא אובססיבית לנעורים, במובן הרחב ביותר שלהם. בשנים האחרונות עלו לא מעט קולות שניסו לנתק את הקשר הזה ולערער עליו; להוכיח שגם נשים בוגרות וגם גברים זקנים יכולים להיות אופנתיים. הם יכולים, בוודאי שהם יכולים. אבל זו לא הנקודה: הקשר המיתי של אופנה עם נעורים לא נעוץ במי יכול ללבוש אותה, אלא במה שמניע אותה.

למה הכוונה? אופנה היא ההתחדשות המתמדת. כל הרעיון של אופנה היא שדבר מה יוצא מהאופנה, ואחר נכנס במקומה. במילים אחרות, היא נולדת מחדש בכל תקופה, צעירה, רעננה ושוקקת, ואז היא מתיישנת, מאבדת מזוהרה ומתפנה עבור אחרים. זו הסיבה מדוע ישנו קשר הדוק בין אופנה, לידה ומוות.

אחד הראשונים שהצליח לנסח זאת בצורה מדהימה היה ולטר בנימין, אחד הפילוסופים החשובים של המודרנה. כפי שהוא מציין – ״שכן מעולם לא הייתה האופנה אלא פרודיה של גווייה ססגונית, התגרות במוות דרך האישה״.

המשפט של בנימין דוקר את התסביך שיש לנו עם אופנה; מדוע היא מלהיבה אותנו כל כך, ומצד שני – מדוע היא גם מרתיעה. מצד אחד, האופנה נבראת מחדש כעוף החול, והרדיפה אחריה ואחרי החידושים שהיא מציעה דומה ללגימה ממעיין נעורים, מעין השהייה רגעית של המוות הצפוי לכולנו.

כולנו הרי מכירים את תחושת ההתחדשות המתלווה לצריכת ובלבישת בגד חדש, שגורמת לנו להרגיש רעננים וחיוניים יותר. שלא מן הנמנע מדובר באחיזת עיניים, בפרודיה כפי שהפילוסוף טוען; אחרי הכל אנחנו יכולים לאמץ כמה אופנות חדשות שאנחנו רוצים, אבל שום דבר מזה לא יעצור את תקתוק השעון.

בנעורים, במרד נעורים, יש גם הבטחה לשינוי הסדר הקיים. זו הסיבה מדוע מעצבים רבים נמשכים אליהם בצורה אובססיבית. מעצבי אופנה כמו רף סימונס או הדי סלימן, ורבים אחרים, בנו קריירה שלמה על ידי התבוננות במה נערים ונערות עשו ועושים. מבחינה תיאורטית, הרי אי אפשר להתחדש אם ממשיכים לעשות עוד מאותו הדבר, אם הולכים בתלם. 

זה לא אומר, אגב, שאופנה לא יכולה לקחת ממה שכבר היה; היא עושה זאת תדיר. אבל כשהיא לוקחת מהעבר – היא תמיד עושה זאת כדי לחרוג מההווה. בשביל אופנה, מה שכבר הוכיח את עצמו, חייב בסופו של דבר לרדת מהמסלול. לפחות עד הסיבוב הבא.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


מחליפים אלימות אחת באחרת

״רצינו למרוד כי הרגשנו שתנועת ההיפים מיצתה את עצמה; האמת היא שמעולם לא אהבנו את מה שהם הביאו איתם כבר מההתחלה״ – נימקה בזמנו מעצבת האופנה ויוויאן ווסטווד, שהחלה את דרכה בשנות השבעים ופרצה לתודעה הכללית בשנות ה־80, ומתה בגיל 81.

ווסטווד, בתמיכה של בן־זוגה מלקולם מקלרן, הייתה אחד מצירי ההתנגדות המשמעותיים לתנועות האהבה והשלום של הדור שקדם לה, לפחות בספירה האופנתית. היא נעשתה – למרות שמדובר בטעם שאפיין במיוחד את תחילת הקריירה שלה – סמל לתנועת הפאנק. גם היא הבינה, שההתלהבות הציבורית מ״קיץ האהבה״ בשנות ה־60 ומאג׳נדות נוסח ״לכל אחד יש זכות להיות נאהב״ היא מדרון תלול.

אהבה יכולה להפוך במהירות – וגם הפכה – למס שפתיים ולמוצר מסחרי שיש לו שוק; ומילא זה, אלא שהיא יכולה להיות גם מסוכנת. אהבה יכולה להפוך במהירות מסחררת גם לאלימות. הרי מי שלא מרגיש נאהב, דורש את האהבה הזו בכוח.

מעניין לחשוב עד כמה הדברים נותרו דומים, ועד כמה אם בכלל ווסטווד נותרה מורדת. תנועת הפוליטיקלי קורקט, וגם כל ״תנועת התעוררות״ של השנים האחרונות, שקראו לצדק חברתי, אינדיווידואליזם, הכללה, גיוון וקבלת האחר־המודר, דומות במידה רבה לאותם ילדי פרחים מלפני שישים שנים; נאיביות מהולה בכוונות טובות ורצון עז לשנות את העולם.

על אותו המשקל מעניין לראות איך גם תנועת ההתעוררות של ימינו הפכה במהירות למוצר מסחרי, כשמותגי אופנה שאין להם שום אינטרס מלבד עצמם מעודדים אותנו לרכוש ב״צורה אחראית״ (אבל לא מחייבים את עצמם למכור בצורה אחראית).עוד על אותו המשקל, תנועת ההתעוררות של ימינו מתורגמת במהירות גם לאלימות, שבאה לידי ביטוי בשיימינג, תרבות הביטול ועד הריסת מבני ציבור, שספק עד כמה יש בכוח כל אלה לשנות באמת את פרדיגמת הכוח בחברה. אם כבר, הם רק מחליפים אלימות אחת באחרת.

וזו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של ווסטווד. מי שהייתה נאמנה למרד, מי שאמרה על עצמה שהיא באופנה רק כדי ״להרוס את מילות הסדר המקובל״, גם היא לא באמת הצליחה לשנות את העולם. היא אמנם חתומה על כמה מרגעי האופנה הגדולים של סוף המילניום, עם קולקציית הפיראטים הבלתי נשכחת או עם בגדים מחויטים שאין שני להם, אבל גם היא לא הצליחה בסופו של דבר לחסל את המערכת הקפיטליסטית, שמצליחה לברוא את עצמה כל פעם מחדש על גבה של האג׳נדה התורנית של הדור.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

הפוסט The Critical F // באופנה, כמו באופנה, טעם הוא תמיד שדה קרב הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

31 Jan. 2023

יובל: הי צביה, מה שלומך בימים אלו?

צביה: הי יובל, שלומי מצוין. הבן שלי בארץ מחופשת לימודים ונולדה לי נכדה ראשונה מביתי הבכורה

יובל: הו! מזל טוב. שמחה גדולה. מה ואיפה הוא לומד? הלך בעקבות אמא?

צביה: לא, הלך בעקבות הסבא והסבתא… לומד רפואה בצ׳כיה

יובל: יפה לו. אז אנחנו פה לדבר על אדריכלות ועיצוב פנים, ובמקרה הזה על הפרויקט האחרון שלך – שיש בו שני דברים שמייד שמים אליהם לב. הראשון זה הנוף והים, והשני זו פינת הרחצה שממוקמת בחדר השינה מאחורי גב המיטה – לא הדבר הכי שגרתי. איך זה קרה?

צביה: הגיע אלי לקוח אלמן, ״עוזב ירושלים״. סיפר לי שהוא רכש דירת פנטהאוז בתל אביב לו ולבנו הצעיר בן ה־18.5 לקראת גיוס. מהצד של האבא הגדרת הפרויקט היתה לראות ים מכל פינה בבית, ושהדירה תתפקד בשני חלקים אוטונומיים; להיות עם להרגיש בלי.

תכננתי דירה שהאזור המרכזי והגדול שלה פונה לים, והאזור של הבן הצעיר קטן וצנוע אבל מקסים לקונספט המבוקש. וכך הצעתי בצד של האבא מקלחת צופה לים בגב המיטה. דרך אגב, את האסלה מיקמנו כחלק מהארון המרכזי באותו המאסטר

יובל: עכשיו אני בכלל סקרן במה האבא עובד ואיך הוא הגיב להצעה הזו שלך כשהוא שמע אותה בפעם הראשונה

צביה: לאבא יש עוד שני בנים בוגרים בני (אני מעריכה) 31 ו־27. יש לו מפעל שמייצר אריזות, לא משהו שהיית מנחש. בקיצור, הרמנו במשרד את כל הבית בתלת־ממד ברמה גבוהה, הזמנו את האבא עם כל הילדים לישיבת צוות והצגנו בפניהם את הרעיון. כל ארבעת הגברים היו בהיי מטורף ופירגנו לאבא את ההחלטה המדליקה והאמיצה הזו

יובל: נייס. אז אם אני מבין נכון הדירה מחולקת לאזור לאבא, ואזור לבן – ואני מניח שיש גם חללים משותפים?

צביה: לאבא יש סלון רחב ידיים עם פינת אוכל גדולה ומטבח, שירותי אורחים וכמובן חדר שינה גדול. לבן יש סלון קטן עם מטבחון של בית מלון, חדר שינה וחדר רחצה מפנק. כשכל המשפחה ביחד ויש אורחים, לרוב הם נמצאים בצד של האבא. בפינת אוכל יש דלת מקשרת בין שני חלקי הבית, אבל הם בהחלט יכולים להחליט שלא לראות האחד את השני תקופה 🤣

יובל: קטעים. מה את יכולה לספר על תהליך העיצוב עצמו, האסתטיקה, החומרים וכן הלאה?

צביה: תהליך העיצוב היה מרתק, זה אחד הפרויקטים שנתנו לי יד חופשית ב־90% (האחוזים הנותרים = התשלומים שהאבא העביר לספקים וטוב שכך!). בכל צד של הבית התחשבתי בצרכים, בגיל ובסגנון חיים של האדם המרכזי בו.

הרמנו במשרד את כל הבית בתלת־ממד ברמה גבוהה, הזמנו את האבא עם כל הילדים לישיבת צוות והצגנו בפניהם את הרעיון. כל ארבעת הגברים היו בהיי מטורף ופירגנו לאבא את ההחלטה המדליקה והאמיצה הזו

הצד של האבא, כאמור, כולו פונה לים, ויש בו שילוב של חומרים אותנטיים: עץ, פליז, עור, קטיפה, שיש ופסיפס זכוכית בשירותי האורחים. הריהוט מאוד נוח וארגונומי, כמו כורסאות סלון מסתובבות וכו׳. הצד של הבן שונה ב־180 מעלות: צד צעיר ומגניב, קיר מרכזי מבטון, חלוקת חלל על ידי פרופיל בלגי שחור ומטבחון שחור, ספה קולית עם תפרים גדולים ותמונה עם לד מסביבה עם צילום של בר שבור (קצת בורדל…)

יובל: אז יש לי שאלה: איפה ואם את מבחינה בין עיצוב לחללים פרטיים לבין עיצוב לחללי אירוח ציבוריים, בתי מלון וכו׳? כי כשאני מסתכל על התמונות בקלות הייתי יכול לדמיין סוויטה של בית מלון ולאו דווקא דירה פרטית. את מסכימה? זה משהו שקורה, ההשפעה של חללי אירוח על בנייה פרטית?

צביה: כשאני ממציאה רעיון זה קורה לאחר מפגש ותחקור מעמיק של הלקוח שאני עומדת מולו. מהרגע שהבנתי את הדי.אן.איי ופיצחתי את החידה, אני עובדת מאוד אינטואיטיבית.

אני בטוחה שיש השפעות מהציבורי לפרטי ולהפך, אבל קשה לי לשים את האצבע שבמקרה זה הושפעתי מבית מלון שראיתי. פשוט הרגשתי שזה לקוח שיזרום איתי למשהו מיוחד ומדליק. 

האמת היא עכשיו כשאני משחזרת, היה אצלי בעבר לקוח גרוש שהצעתי לו שתי אופציות, אחת כזו וירטואוזית והשניה מרובעת. בתחילת הפגישה אמרתי שהבאתי משהו מדהים ומשהו מרובע שאני בטוחה שיבחר באופציה השניה אבל הייתי חייבת להראות לו, והוא ראה את שתי האופציות, חייך, אמר מדליק אבל לא בשבילי, ושהוא יילך על האופציה המרובעת. מה שלי חשוב זה שהעיצוב יהיה תואם למבנה האדריכלי שבו הוא מתרחש. אני לא אעשה בית קטן בערבה במגדל מודרני של 20 קומות!

צביה קזיוף. צילום: יהודית הופמן מג׳ר

צביה קזיוף. צילום: יהודית הופמן מג׳ר

birds

יובל: אגב – לא טענתי לרגע שראית בית מלון והושפעת ממנו, אלא באופן כללי על המגמה הזו

צביה: ברור, הבנתי, רק שבאמת חללים ציבוריים יכולים להיות יותר נועזים כי אתה אורח לרגע

יובל: אז מעניין אותי אם כך לקראת סיום, איזה טרנדים את מזהה עכשיו בעיצוב פנים שאת אוהבת, ואיזה היית שמחה שייעלמו מחיינו כמה שיותר מהר?

צביה: אני לא אוהבת טרנדים וגימיקים בעיצוב פנים וגם לא באדריכלות. בתחום הזה שנוגע בצד הכלכלי והאישי, צריך לתכנן חללים בצורה אחראית, חללים שיהיו רלבנטיים גם בעוד עשר שנים. ככל שנתעלם מטרנדים ונתמקד בחומרים קלאסיים, כך נעשה טוב יותר לפרויקטים שלנו.

בכללי ישנה מגמה להשאיר מעט מאוד קירות לטובת אמנות ולדעתי זה עניין מאוד חשוב לשים אליו לב: זה קצת כמו להראות את הנשמה ואת הרגישויות שלך בקונטקסט הביתי־חברתי

יובל: מסכים, לא היה מזיק יותר אמנות בבתים. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

צביה: שהיה לי כיף לדבר איתך, ולגבי הג׳וב שלי: אני מבינה באנשים וחומרים, וזה כמו יין ויאנג – שלם. ושיש לי צוות מדהים במשרד, עוד משפחה שדואגת לי בעבודה

הפוסט צביה קזיוף: אני לא אעשה בית קטן בערבה במגדל מודרני של 20 קומות הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

31 Jan. 2023

פריטים חדשים בקולקציית החורף של שחר אבנט

שחר אבנט משיקה דרופ מקולקציית חורף 23 שכוללת 13 פריטים חדשים, ביניהם חולצות שקפקפות עם משחקי כיווצים במרכז ובשרוולים; חולצת גולף קטיפה שחורה עם מפתח של לב בגב (שקיימת גם בגרסה צבעונית עם חתכים בשרוולים); חצאיות טול עם גומי במותן המאפשר אלסטיות ובעיצוב של שכבות שיוצרות צללית שונה.

עוד בקולקציה שמלת שעשויה קטיפה עם מפתח ייחודי מאחור, שקוף למחצה ובצורת לב. עוצבו גם שלושה מעילים צבעוניים, האחד מודפס בדוגמה שעוצבה ע״י אבנט עצמה וכוללת אלמנטים מעולם הפנטזיה. השני ארוך בצבע פוקסיה, בעל חגורת קשירה המדגישה את המותן וכפתורים ורודים תואמים, והשלישי עשוי בבד עם עיצוב של פירות, עשוי בטכניקת הקווילט שמדגישה את האלמנטים של ההדפס.
מחירים: 320-3,500 ש״ח
להשיג: בחנות המותג בשינקין 26 תל אביב ובאתר

שחר אבנט, חורף 23. צילומים: אלה ברק

שחר אבנט, חורף 23. צילומים: אלה ברק


בוהו שנות ה־70 במנגו

רשת מנגו מציגה את קולקציית BOHEMIAN LUX שעוצבה בהשראת טרנד הבוהו של שנות ה־70, במידה של השראה מהמזרח ונגיעות של גלאם. הקולקציה מורכבת משילובי בדים רכים, שילובי דפוסים TONE TO TONE, ומוטיבים הלקוחים מהעולם האוריינטלי כמו פרנזים, רקמות וקטיפה. צבעוניות הקולקציה מבוססת על גוונים חמים – חום, חמרה, נגיעות זהב ושחור.
מחירים: 69-699 שקלים
להשיג: בחנויות הרשת ובאתר

בוהו שנות ה־70 במנגו. צילומים: מ״ל

בוהו שנות ה־70 במנגו. צילומים: מ״ל


אלו יוגה משיקה את החנות הראשונה בארץ

Alo Yoga, מותג האקטיב האמריקני, משיק את חנות הדגל הראשונה בישראל בקניון TLV בתל אביב. החנות השנייה צפויה להיפתח ברבעון השני של השנה בקניון רמת אביב. פריטי המותג יימכרו גם כקונספט של ״חנות בתוך חנות״ ברשת חנויות סטורי, כשהמיקום הראשון יהיה בחנות הדגל של סטורי בכיכר דיזנגוף.

alo – ראשי התיבות של Air, Land, Ocean (אדמה, אוויר ואוקיינוס) – דוגל בסגנון שעובר מהסטודיו לרחוב, שילוב של אופנה ולייף סטייל שמתחיל במזרן ועובר הלאה, אל שאר תחומי החיים. המותג פופולרי בקרב סלבריטאים ומשפיעניות כמו טיילור סוויפט, ג׳יג׳י חדיד, קנדל ג׳נר, היילי בולדווין, סלנה גומז ואחרות. מאז שנוסד, הוא המשיך לצבור פופולריות גדולה ועקבית, והוא ממוקם כאחד ממותגי האופנה הפעילים ביותר ברשת החברתית וכאחד ממותגי אופנת הספורט שרשמו את הצמיחה הגדולה ביותר במכירות בשנים האחרונות.
מחירים: 60-1,300 שקלים
להשיג: בחנות המותג בקניון TLV ובאתר הבינלאומי

Alo Yoga בישראל. צילומים: מ״ל

Alo Yoga בישראל. צילומים: מ״ל


BOSS בשיתוף פעולה עם לוני טונס

BOSS משיקים קולקציית קפסולה שובבה בשיתוף עם סדרת האנימציה האהובה LOONEY TOONS לרגל השנה הסינית החדשה – שנת הארנב. בקולקציה סדרת דגמים המשלבים את הדמויות האייקוניות בדגמים של בוס. בין הדמויות באגס באני, בשילוב אלמנטים מסורתיים כולל אדום סיני המהווה שם נרדף למזל ולשגשוג בתרבות האסייאתית. לצידם מתנוססים מוטיבים נוספים ועיצובים גרפיים בשילוב המונוגרמה של בית האופנה בוס. את המיזוג בין עולמות האופנה והקרטונס אפשר למצוא על מגוון גדול של פריטים כמו טי שירטס, סריגים, הלבשה תחתונה ועוד.
מחירים: 89-1,799 שקלים
להשיג: בחנויות של BOSS בקניון רמת אביב ובקניון TLV ובאתר

BOSS בשיתוף פעולה עם לוני טונס. צילומים: מ״ל

BOSS בשיתוף פעולה עם לוני טונס. צילומים: מ״ל


birds

מגפונים בטבע נאות

מותג נעלי הנוחות והאופנה טבע נאות, מציע בקולקציה הנוכחית מגפונים ביניהם דגם פאלי אאורה – עשוי עור רך עם שרוכים בשילוב פרווה סינטטית בחלק העליון; ודגם נפאסי אורה – מגפון אופנתי מעוטר במוטיבים כמו חירורים, עשוי עור ובעל עקב קטן מרובע ורוכסן בצד הפנימי של הנעל. שני הדגמים כוללים את רפידת הנוחות האנטומית הנשלפת של טבע נאות שמקנה תחושת גמישות ורכות, בולמת זעזועים ותומכת בכל חלקי כף הרגל מהבוהן ועד העקב.
מחירים: 500-580 שקלים
להשיג: בסניפי הרשת ובאתר

מגפונים בטבע נאות. צילומים: שי יחזקאל

מגפונים בטבע נאות. צילומים: שי יחזקאל


חדי קרן בפליינג טייגר

באווירת השיר יוניקורן (חד קרן) שאותו תשיר נועה קירל כשתייצג אותנו באירוויזיון, מציעים ברשת פליינג טייגר את קולקציית Above the Sky שמוקדשת לחדי הקרן וליצורים קסומים נוספים. בין הפריטים: כרית נוי, בובות, יומן עם מנעול, אוהל משחק בצורת טירה, כדור שלג, סט כלי כתיבה, משחק שטיח לילדים, פנקס מאוייר ועוד.
מחירים: 15-100 שקלים
להשיג: בסניפי פליינג טייגר

חדי קרן בפליינג טייגר. צילומים: מ״ל

חדי קרן בפליינג טייגר. צילומים: מ״ל

הפוסט רשימת קניות // 31.1.23 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

31 Jan. 2023

הפעם הראשונה

בסוף 2015 התחלתי לאצור את הגלריה לאמנות בבית אבי חי בירושלים. עד אז הניסיון האוצרותי שלי הסתכם בתערוכות קטנות על קירות בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, חלקן כמטלות בקורס האוצרות שלימדה אותנו מעין שלף. לקח לי זמן להבין איך אני פועל כאוצר והתערוכות הראשונות שלי בגלריה – ״רוני סומק: פעמיים ח״י״, ״דוב אברמסון: קו 70״, ״רגעים: צילומים מבית אבי חי״ ו״לאוניד בלקלב: האסתטיקה של הקרוב״ – היו סטנדרטיות למדי, אבל כל אחת מהן הייתה עבורי עקומת למידה משמעתית.

הפעם הראשונה שבה הרגשתי ביטחון כאוצר לספר סיפור קצת אחרת, הייתה בתערוכה ״שומר לילה״ (2018) שהציגה צילומים מהארכיון של ג׳ואל קנטור, מהתקופה שבה חי עם משפחתו בקיבוץ כפר מנחם. ניסיתי להתרכז במבט של ג׳ואל כעולה חדש, פרט בודד שמבקש מקום בתוך קבוצת הילידים – אבל תמיד נותר האיש עם המבט הזר, היד האחת והמצלמה. אחר כך אצרתי עוד כמה תערוכות כמו ״שרה אייל: יוצאת מן הצללים״ (שהוצגה גם במשכן הכנסת) ו״מארק ינאי: פתח הבית״ – תערוכה שלימדה אותי הרבה על העבודה עם אמן דומיננטי וגם חייבה אותי להיכנס לעקומת למידה בהפקת קטלוג.

ג׳ואל קנטור, שומר לילה. צילומים: דנה בר סימן טוב

ג׳ואל קנטור, שומר לילה. צילומים: דנה בר סימן טוב

רוני סומק, פעמיים ח״י. צילומים: דנה בר סימן טוב

רוני סומק, פעמיים ח״י

מארק ינאי, פתח בית

מארק ינאי, פתח בית

לאוניד בלקלב, האסתטיקה של הקרוב. צילומים: דנה בר סימן טוב

לאוניד בלקלב, האסתטיקה של הקרוב

התחנה האחרונה

לאחרונה נפתחה בגלריית בית אבי חי התערוכה ״אנטולי קפלן: ציור מכושף״ שאצרתי במשותף עם ד״ר דוד רוזנסון. מדובר ברטרוספקטיבה ראשונה בישראל לאמן היהודי־סובייטי אנטולי קפלן, שנולד ברוגצ׳וב ב־1902 ונפטר בללינגרד ב־1980 ונחשב לאחד המאסטרים הגדולים של אמנות ההדפס – אבל אין לו אפילו ערך בוויקיפדיה העברית.

התערוכה מתבססת על אוספים פרטיים מסנט פטרסבורג, ניו יורק וירושלים, וכוללת למעלה מ־100 עבודות, ביניהן סדרות הדפסים, תחריטים, ציורי שמן, קרמיקות וספרים נדירים. בזכות כמות העבדות, התערוכה תפחה מקומת הגלריה אל שתי קומות נוספות בבניין בית אבי חי, מה שהציב אתגרים לא פשוטים עבור מעצבות התערוכה, ליסה בלכמן וסוניה אוליטצקי, שהסבו אותן בצורה יצירתית לחללי תצוגה. חלק גדול מהעבודות נותרו בחוץ ואפשר לראות אותן יחד עם מאמרים בקטלוג הדו־לשוני שמלווה את התערכה, בעיצובם של מגן ואדם חלוץ.

אחרי שנה של עבודה אוצרותית, מחקר ותחקיר שכללה גם ביקור במוסקבה וסנט פטרבורג בעיצומה של המלחמה, אני חושב ששם התערוכה תופס גם את המהלך שהיצירות של קפלן מעוררות במי שנכנס לעולמו. לפחות עבורי – הכישוף שלו פעל

התערוכה סובבת סביב כמה צירים: מגוון הטכניקות והסגנונות שבהן יצר קפלן, הדיאלוג שהוא מנהל עם סופרים יידים בכלל ועם שלום עליכם בפרט, והציר שהוא אולי המעניין ביותר – הנוכחות שלו כאמן יהודי מובהק בתוך רוסיה הסובייטית. קפלן פעל תחת העין הפתוחה תמיד של הצנזורה ועדיין הצליח להעביר מסרים מורכבים מתחת לרדאר, הן ביחס לזהות היהודית שלו והן ביחס לשלטון. כשהוא יצר סדרה בעקבות חד גדיא (סדרה שמעניין להשוות לגרסה של אמן יהודי־סובייטי גדול אחר, אל ליסיצקי), הוא סיים את הפיוט רגע לפני סופו ושומט את הפתרון האלוהי מהטקסט והתמונה. ובכל זאת, כשמתבוננים בעבודות – רואים כיצד נוכחות האל ניכרת בסדרה בצורה מתוחכמת ומפתיעה.

שם התערוכה משחק עם שם הסיפור ״החייט המכושף״ של שלום עליכם, מהסדרות היפות ביותר שקפלן עשה ומוצגת כמעט במלואה על קיר המרכזי בגלריה. אבל אחרי שנה של עבודה אוצרותית, מחקר ותחקיר שכללה גם ביקור במוסקבה וסנט פטרבורג בעיצומה של המלחמה, אני חושב שהשם הזה תופס גם את המהלך שהיצירות של קפלן מעוררות במי שנכנס לעולמו. לפחות עבורי – הכישוף שלו פעל.

אנטולי קפלן, אנדרטה לצבא האדום. צילומים: מ״ל

אנטולי קפלן, אנדרטה לצבא האדום. צילומים: מ״ל

אנטולי קפלן, טוביה משוחח שלום עליכם

אנטולי קפלן, טוביה משוחח שלום עליכם

אנטולי קפלן, נחומ׳קה בני, מתוך שירי עם יהודיים

אנטולי קפלן, נחומ׳קה בני, מתוך שירי עם יהודיים

אנטולי קפלן: ציור מכושף. צילומי הצבה: ניקולאי בוסיגין

אנטולי קפלן: ציור מכושף. צילומי הצבה: ניקולאי בוסיגין

birds

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2014 אצרה גליה בר אור במשכן לאמנות בעין חרוד את ״דוד פרלוב: רישומים, תצלומים, סרטים״. זו הייתה תערוכה מאתגרת ולכאורה נטולת הקשר, מכיוון שפרלוב הוא לא חלק מהסיפור של האמנות הישראלית, אלא אי שכן וקצת מוזר. אבל עבורי, כסטודנט לקולנוע שפרלוב היה אחד מאבות המזון שלו (לא היה אף במאי ישראלי שלמדנו את הסרטים שלו כמוהו) התערוכה הזאת הייתה גילוי גדול. האוצרת השכילה לחבר בין האמנותי לביוגרפי והזמינה שיטוט בתת־המודע של פרלוב. התערוכה תיארה אפשרות מקבילה לחייו כאמן במקום במאי, וכוחה היה, באופן פרדוקסלי, באי התממשותה של האפשרות.

וממקום אחר: בחודשים האחרונים זכיתי לעקוב יחסית מקרוב (מהצד, אבל קצת כשותף זוטר) בהתרקמות התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ שאוצרת רותי דירקטור במוזאון תל אביב. רותי היא אוצרת שלמדתי ממנה המון כקהל וכקורא – והיה מרתק ללמוד ממנה באופן ישיר, אישית ומקצועית.

תערוכת החלומות

יש לי עניין עם גני פסלים. החיבור והשיבוש של היצירות בתוך המרחב הטבעי המהונדס מגרה אותי. אבל מכיוון שמדובר בדונמים רבים, שעליהם קילוגרמים רבים ובעלים רבים, שצריכים לשנע ולהחזיק בהם לשנים רבות – אני מניח שזאת תערוכה שבאמת תישאר רק בגזרת החלומות. בינתיים אני מפנטז על הצלמים שיוצר יונתן אופק צומחים במורדות עין כרם, ומוכן גם להסתפק בסדר חדש ועדין בגן הפסלים של מוזאון ישראל.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה בגלריית בית אבי חי מתעצבת עכשיו והיא תתעסק במתח בין טקסט לדימוי הוויזואלי, מן אנתולוגיה מוזיאלית של צילום, שירה וכתבי יד.

הפוסט מגלים אוצרות // עמיחי חסון הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

30 Jan. 2023

פורטפוליו בשיתוף D-ID


כששואלים את אלימלך אדגה מה הוא עושה, הוא אומר שהוא ״מזיז דברים״. ואמנם, זו דרך אחת להסביר את תפקידו כמעצב קריאייטיב מושן בחברת D-ID. ״בשפה פשוטה יותר אפשר להגיד שאנחנו מנפישים תמונות. אנחנו מפתחים ומאמנים מודלים שגורמים לתמונה לעשות את אותן התנועות שאדם עושה כשהוא מדבר, כשהאיברים והשרירים בפנים שלו זזים. אבל רק פנים בינתיים״.

בינתיים?

״אנחנו עדיין מנסים לפצח את הכתפיים והעורף…״.

איך זה עובד?

״אתה פשוט מכניס תמונה ובעזרת בינה מלאכותית אנחנו מזיזים את השפתיים, העיניים, הגבות, גורמים לראש לזוז, לפי תווי הפנים שלך, המיקום של הגבות והשפתיים וכן הלאה״. 

מה השימושים של זה?

״המטרה ההתחלתית שלנו היתה עולם ה־e-learning. עולם הלמידה מאוד השתנה בשנים האחרונות, רואים את זה באוניברסיטאות, במכללות שנפתחו בעקבות השינוי בתעסוקה ובתכני הלמידה. ההבנה שלנו, הקשב שלנו, התוכן שאנחנו צורכים, הוא יותר ויזואלי. אם אנחנו רואים מישהו מדבר אנחנו מבינים את החומר טוב יותר מלקרוא טקסט ארוך. כשמישהו מדבר זה שומר אותנו בעניינים.

״קהל אחר לדוגמה הן חברות שרוצות להנפיש את המנכ״ל, שרוצה להעביר מסר פרסונלי לעובדים, ואנחנו מאפשרים לו לפנות לכל עובד בשם שלו ובשפה שלו״.

מה אתה עושה?

״אני מנגיש את המוצר שלנו למעצבים ולקריאייטורים: זה כלי שאם תתן אותו למעצב הוא יוכל לעשות איתו פלאים. אנחנו חברה קטנה, וכחלק מהיום־יום אני יושב ליד האלגוריתמיקאים וביחד בודקים מה עובד, אם התנועות שנוצרו יותר טובות, פחות טובות. ואם לא אז בואו נסדר את זה: זה לא נראה אנושי, פה יש קפיצות, זה לא מתאים.

״אתה לא רק מעצב סרטונים, אתה משפיע על התהליך הסופי של המוצר. בסופו של דבר אתה גם משתמש בו, והכי כיף להיות הראשון שמשתמש במשהו שהעולם עדין לא מכיר, לשאול את עצמך איך בחוץ יאכלו את זה. איך להסביר מה אנחנו עושים ואיך אפשר להתשמש בזה.

״בכל התוצרים והסרטונים שאני מייצר אני עובד עם מגוון רחב של אלגוריתמים ובכל פעם לוקח אחד אחר ומתנסה בו, משתמש בצ׳אט ג׳י.פי.טי אם צריך, משלב קול, לוקח תמונה שיצרנו בסטייבל דיפיוז׳ן ומייצר עולם שלם בסרטון אחד. אתה לא תלוי באנשים, באיזה קריין או פרזנטור, הכל מונפש, הכל בידיים שלך.

״וזה לא חייב להיות מונפש, זה יכול להיות גם מבוסס על וידאו של חמש דקות ואז יכול להיות לך פרזנטור לנצח: המכונה לומדת אותך ויכולה להנפיש אותך. מה שפעם היה מצריך הרבה אנשים והרבה זמן, אני עושה ביום יומיים: גם פרזנטור, גם צלם, גם תאורן, גם קריינות. הכל״.

אז לא כל כך מהר יחליפו מעצבים?

״לא רק שלא יחליפו מעצבים, יקום זן חדש של קריאייטורים. מאז שסיימתי את הלימודים אני בתהליך למידה. בלימודים הדרישה הייתה שתדע אינדיזיין, פוטושופ ואילוסטרייטור. היום אין מעצב שלא יודע לפחות חמש תוכנות, ובעתיד הקרוב הדרישה תהיה לשלוט באלגוריתמים.

״יש היום בטיקטוק ילדים בני 17 שעושים דברים מדהימים ואני מקנא בהם. זה אומר שיש שוק, יש ביקוש, ויש תעשיה שלמה שמחכה לדברים האלו. אנחנו כל הזמן משדרגים את עצמנו, הצרכים שלנו נהיים ברמה יותר גבוהה. מעצבים שלא ירצו לקחת חלק בדבר הזה, ולא לפחות יבינו מה הכלים האלו עושים ואיך הם עובדים, ישארו מאחור.

״חשוב לי להדגיש את זה: מעצבים צריכים להכיר את הטכנולוגיה שלנו: מעצבי פרודקט, פרינט, כולם; זה לא משהו נישתי. ככלל אני חושב שהמרווח בין טכנולוגיה לעיצוב מצטמצם. היום עדיין יש מרווח בין המעצבים לאנשי הפיתוח, אבל אני מאמין שזה יתחיל להצטמצם למשהו אחד. נתקרב אחד לשני: אתה מתחיל לדבר עיצוב בקוד או ההפך, לדבר קוד ולקבל עיצוב. זה יתחיל להגיע לשם״.

חלק מהאבולוציה הוא לפחד מדברים שאנחנו לא מכירים

אדגה, בן 37, הוא בוגר המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית במכון אבני (2017). במהלך הלימודים החל לעבוד כמעצב פרילאנס (מודעות, פוסטרים) ולאחר הלימודים עבד בין השאר כמנהל דיגיטל של חנות האופנה ג׳יפה וכמעצב פרילאנס בחברת הגרביים ג׳ונסון.

ב־2018 הצטרף ל־D-ID, ששמה עלה בארץ לכותרות כבר בנובמבר 21׳ במסגרת קמפיין לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שבו נשים שנרצחו על ידי בני זוגן ״חזרו לחיים״ כדי להעלות את המודעות לנושא, באמצעות טכנולוגיית הבינה המלאכותית של D-ID. ״זה פרויקט מדהים שיצר באזז ענקי. ולמה? לקחנו את התמונות של כל הנשים האלה, הנפשנו אותן והעברנו ׳בשמן׳ את המסר שאם את חוששת, אם את חושבת שזה מגיע, תגיבי, תדברי. זה כל כך חזק וכל כך נוגע באנשים. זה הוכיח את המוצר עצמו.

״והיה גם את הפרויקט של מיי הריטג׳ שהשתמשו בטכנולוגיה שלנו. זה התפוצץ בן לילה, אני זוכר שהם הרימו 16 שרתים והיו צריכים לתגבר עוד. הם השתמשו בטכנולוגיה שלנו כדי להנפיש את הדורות הקודמים לנו. זה הפרויקט הראשון שהתפוצץ ברמה אסטרונומית. ראיתי בטיקטוק ובאינסטגרם אנשים שהראו לאבות שלהם את הסבים שלהם ׳קמים לתחייה׳ ואנשים התחילו לבכות, להתפרק. זה היה מאוד מרגש לראות את זה״.

אם יש לי מסר לקריאייטורים זה תחבקו את הדבר הזה, תדעו להשתמש ב־AI. היא כאן להישאר, ואנחנו צריכים לקחת אותה אלינו

זה לא מפחיד כל הדיפ פייק הזה?

״אנחנו עובדים מאוד קשה כדי למנוע שימוש לא אתי בטכנולוגיה. פנה אלי לפני חודש בקבוצת אפטריסטים בחור שרצה להנפיש את בן גוריון, לגרום לו להגיד משהו. בתור מושן דיזיינר אני יודע שזה ימים ולילות לעשות דבר כזה, פריים פריים, לסנכרן עם הקול. זה סרט. לצערי בגלל שזה בן גוריון לא נתנו לו את השירות מטעמים אתיים, אבל זה כלי שיכול לקצר לך ימים של עבודה.

״מאוד מאוד קשה לעשות אביוז לטכנולוגיה הזו. יש פה הרבה מחסומים, מזה שאתה לא יכול להשתמש בקללות, ועד ווטרמרק שיוצר תעודת זהות לסרטון שמאפשר לנו לדעת מי יצר אותו אם ניצלת לרעה את הטכנולוגיה״.

birds

חלק מהקושי הוא הקצב המהיר של ההתפתחות הטכנולוגית והיכולת שלנו להסתגל אליה.

״קשה לנו לקבל משהו שאנחנו לא מכירים, או שלא יכולנו להתבשל עליו על אש קטנה. זה חלק מהאבולוציה שלנו, לפחד מדברים שאנחנו לא מכירים, להגיד שזה לא טוב. גם כשאינסטגרם הגיע צלמים אמרו שזה יהרוס להם את העבודה. אבל אני לא חושב שאתה יכול לקחת עין של צלם לקומפוזיציה. אנשים כל הזמן מצלמים, אבל לא כל אחד מגדיר את עצמו כצלם. 

״אנחנו צריכים לראות איפה הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו. אנחנו לא יכולים למנוע הכל וצריכים להיזהר. בסוף זה גם הצע וביקוש: העין שלנו דורשת יותר, אנחנו דורשים דברים אחרים, כמו שהטיקטוק הפך את כולנו לרקדנים ולמומחים בליפ־סינקינג״.

מה התגובות שאתה מקבל?

״אני רואה אם יש התלהבות או פחות, הכל עד כה טפו טפו היה לצד הנכון שאומרים וואוו, זה מדהים. אנחנו צריכים את זה ורוצים את זה. היום זה כבר מקבל נפח, אנשים בשנה האחרונה התחילו להבין שיש פה משהו אחר. לפני זה זה היה קצת קריפי להנפיש תמונה של מישהו; קריפי ומגניב בו זמנית״. 

מה הופך את התוצר לאמיתי, טבעי, ולא לקריפי?

״כשנכנסו הטכנולוגיות החדשות של סטייבל דיפיוז׳ן, צ׳אט ג׳י.פי.טי, הבינו שיש משהו שיכול לקרות מאפס. אנחנו חלק מהחבורה. אנשים מבינים שיש פה משהו חדש ומדהים. אם פעם זה היה מדהים וקריפי בו זמנית, היום הוא בעיקר מדהים. זה ביצה ותרנגולת כל הדבר הזה, אנחנו משתכללים, אנשים צורכים את התוצרים, ואנחנו מתאימים את עצמנו״.

אז מתי יחליפו אותך?

״מכונות אף פעם לא יוכלו להחליף חשיבה יצירתית. אתה נותן לה פקודה והיא מבצעת. לקוח נותן לך פידבק. אתה יכול לבקש ממכונה לשנות אבל היא לא יכולה לחשוב באופן רחב איך לשנות ולמה. היא לא תדע לבד שמה שהיא עשתה זה לא מספיק טוב. אני רואה מלא יוצרים שקמו משום מקום ועושים דברים מדהימים. וואוו. אני הכי אוהב את זה, וככלל אני אופטימי. כזה אני״.

אז בסוף אתה יותר מבועת או נלהב מזה?

״אני מה זה נלהב. בכללי אני בן אדם שמתלהב מכל דבר. אני מתעסק במגוון רחב של אלגוריתמים וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו (לא יהיה אחד שיעשה הכל). אם יש לי מסר לקריאייטורים זה תחבקו את הדבר הזה, תדעו להשתמש ב־AI. היא כאן להישאר, ואנחנו צריכים לקחת אותה אלינו״.

 

הפוסט אלימלך אדגה קורא לנו לחבק את הבינה המלאכותית הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

30 Jan. 2023

בואו נתחיל בעובדה הכי חשובה: בזכות התערוכה של זוהר גוטסמן ביקרתי לראשונה באגף לארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל (ואולי באגף לארכיאולוגיה באופן כללי, נקודה). כמישהי שמתהדרת בביקורים תכופים במוזיאונים, האגפים ההיסטוריים האלה תמיד מרגישים לי כמו המקום האחרון שאני מעוניינת לבזבז עליו את הזמן, ובאופן כללי כאדם שמעדיף את האמנות של הכאן והעכשיו, זו נראית לי כמו התחנה הכי פחות אטרקטיבית במוזיאון. אבל מה קורה כשמשלבים בין ההיסטוריה לכאן והעכשיו? ובכן.

״שכבה מופרעת״, תערוכת היחיד של זוהר גוטסמן שמוצגת בימים אלה באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל (אוצרות: סאלי הפטל נוה וטלי שרביט), היא אחד הנסיונות היחידיים שהיו במחוזותינו לעשות בדיוק את זה, בטח כשמדובר בפסלים שנעשו בתוך המוזיאון, מגיבים לעבודות האגף ועשויים מאותם החומרים ובאותן הטכניקות. אני בטוחה שכמו שלי היא גרמה להכנס לראשונה לאגף, היא תעשה לעוד רבים וטובים כמוני. והאם יש רע בלדעת קצת מההיסטוריה שהובילה לכל מה שקורה בכאן והעכשיו? כמובן שלא.

ביקשתי אישור לפסל בתוך חלל התצוגה. לבוא פעם בשבוע עם סטנד מסתובב עם קונסטרוקציה מפלסטלינה, להסתכל ולפסל. לשהות בתוך הדבר, ללמוד את העשייה. עמדתי במשך שעות מול כל תלתל ותלתל של אלכסנדר מוקדון, ולמדתי המון מבחינה טכנית

החוכמה של גוטסמן היא לא רק שהוא מצליח לייצר פסלים שנראים בדיוק כמו אלה שפוסלו לפני מאות או אלפי שנים, אלא שבאמצעות הפסלים האלה הוא מצליח להעביר ביקורת על הכאן והעכשיו. הוא עושה את זה בעדינות, מבלי לנפנף בזה בפני המבקרים, אבל כשצוללים אל הטקסטים הקצרים שמופיעים בסמוך לכל עבודה (ובחלק מהמקרים אפילו אם רק קוראים את שם העבודה) – מבינים שהם הרבה יותר מעבודה של פסל־מאסטר.

אבל בואו נלך שש שנים אחורה, אז החל גוטסמן לעבוד פיזית בתוך מוזיאון ישראל, מבלי שתערוכה בכלל תהיה על הפרק. ״במשך הרבה שנים רציתי לעבוד עם הקאנון הארכיאולוגי והאמנותי שנמצא באגף שבמוזיאון״, הוא מספר. ״מדובר באחד החשובים והמקיפים שיש. כשאתה פותח ספרי ארכיאולוגיה – אתה רואה פריטים מאוסף מוזיאון ישראל.

״ביקשתי אישור לפסל בתוך חלל התצוגה. לבוא פעם בשבוע עם סטנד מסתובב עם קונסטרוקציה מפלסטלינה, להסתכל ולפסל. לשהות בתוך הדבר, ללמוד את העשייה. עמדתי במשך שעות מול כל תלתל ותלתל של אלכסנדר מוקדון, ולמדתי המון מבחינה טכנית. עם הזמן התחילו להפגיש אותי (ועם סאלי, שליוותה אותי מתחילת התהליך) עם אוצרים מהמחלקה. בגלל שאני דובר את השפה היה לי קל לשוחח איתם בענייני ארכיאולוגיה, ופיתחנו שיח בכל מני נושאים שגם ממנו למדתי המון״.

כשגוטסמן אומר שהוא דובר את השפה, זה בגלל שעוד הרבה לפני שהגיע למוזיאון ישראל הוא שוחה במקביל בעולמות של ארכיאולוגיה ואמנות. את התואר הראשון שלו עשה בארכיאולוגיה ורק אחר כך המשיך לתואר ראשון נוסף באמנות בבצלאל. ״מגיל צעיר ציירתי ופיסלתי אבל תמיד היו בי את שתי האהבות האלה, ובשלב ראשון הרגשתי שזה לא הזמן לקפוץ ישר אל האמנות. אז למדתי ארכיאולוגיה, ובדיעבד אני שמח שהגעתי לבצלאל בגיל יחסית מבוגר (כלומר, בגיל 26). במהלך התואר התרכזתי בעיקר בפיסול והדפס וכל הזמן ניסיתי להבין איפה אני יכול ללמוד לפסל באבן, עד שבשנה הרביעית אחד המורים אמר לי לנסוע לקררה שבאיטליה, וזו היתה אחלה עצה״.

סינדרום קררה

כשסיים את התואר בבצלאל בשנת 2009 המשיך לפסל בסטודיו בתל אביב במשך כשנתיים, ואז החליט ליישם את העצה שקיבל בשנה ד׳. ״הרגשתי שאני חייב לעשות איזה שינוי, איזה שיפט בחיים. יש כאלה שנוסעים להודו – אני נסעתי לדפוק על אבן בקררה. רציתי למצוא מישהו שילמד אותי פיסול באבן ואכן מצאתי – מאסטר מטורף, פבריציו לורנצאני. בגלל שזה המרכז הבינלאומי לפיסול באבן יש בקררה גם הרבה שרלטנים, אבל הצלחתי למצוא את המורה הכי מדהים.

״ישבתי במשך שנה, יום יום, עשר שעות ביום, אצלו בסטודיו. הוא לימד ואשתו, שגם היא פסלת, תרגמה מאיטלקית לאנגלית, ושאר הזמן דיברנו באמצעות הידיים. זו תקופה שהיה לי בה המון זמן לחשוב, הייתי בה בעיקר לבד עם עצמי, עם אזניות שאוטמות את הרעש ומשקפי מגן ומסכה, כולי אטום ומנסה להבין למה לעזאזל אני מעתיק עכשיו פסל הלניסטי. אבל אלה היו חלק מהשאלות שרציתי לשאול את עצמי״.

זהר גוטסמן. צילום: זוהר שמש, מוזיאון ישראל

זוהר גוטסמן. צילום: זוהר שמש, מוזיאון ישראל

כשחזר ארצה אחרי שנה הציג גוטסמן תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד בשם ״סינדרום קררה״ (2013) שהיתה מעין סיכום של התקופה שלו באיטליה. ״הסינדרום הזה נפוץ למדי – כולם מגיעים לשם ופתאום חושבים שהם מיכאלאנג׳לו. אנשים קצת מתפלפים, גם הלבן הנוצץ הזה של השיש הופך אותך קצת לעורב. הצגתי בתערוכה חמישה פסלים שהיו מעין יומן מסע עם הומור עצמי: שלוש הגראציות שפיסלתי מגושים ענקיים של גבינה ונאכלו ברובם עוד בערב הפתיחה, פסל טורסו בגודל אנושי שמלבד הטורסו מצופה כולו במסטיקים לעוסים, פסל שיריתי בו עם אקדח ועוד״.

השנהבים שבפסל הם בתנ״ך סמל לפער המעמדות, לשחיתות ולסיאוב וגם לעבודת האלילים. הפסל הזה הוא סוג של נבואת תוכחה או אזהרה של מה שעלול לקרות לנו, ויש בו אולי סמלים של מלכות יהודה – אבל לא חסר כוח משחית גם במקומות אחרים

מאז עברו עשר שנים, שבהן הציג גוטסמן בתערוכות רבות בארץ ובעולם פסלים שיצר בחומרים שונים – משיש קררה ועד 150 ק״ג של צואת סוסים (פסל שהוצג במוזיאון פתח תקוה), כשכמעט בכל המקרים הוא עובד באותה הטכניקה הבסיסית של גריעה באבן (או בגבינה, או בצואת סוסים). עם הזמן הוא הפך לאורים ותומים בכל מה שקשור לפיסול מסורתי, בהיותו אחד האמנים העכשוויים היחידים שעוסקים בכך בטכניקות הידניות המסורתיות, ממש כמו המאסטרים האיטלקים של לפני מאות שנים.

בזכות היכולות הטכניות הוא הפך גם לכזה שאמנים רבים עולים אליו לרגל, לסטודיו בכפר נטר (שהיה פעם לול תרנגולות), כדי ללמוד טכניקות פיסול ספציפיות שיסייעו להם בעבודות האמנות הפרטיות שלהם. לאורך כל השנים הוא גם מלמד – בעבר בתלמה ילין ובעירוני א׳ בתל אביב, והיום בבצלאל, בשנקר ובמדרשה.

מבט רענן על האוסף

אחרי כשנתיים שבהן עבד גוטסמן בחלל המוזיאון החל לעלות רעיון התערוכה. ״אם מספיק פריט אחד ארכיאולוגי שיעורר בי השראה, באגף הארכיאולוגיה של המוזיאון יש אלפים כאלה. זה קצת כמו לעבור על גוגל אימג׳ז, אבל ממש לא באותה הרמה. אני אוהב ללכת מאחורי הפסל, להסתובב סביבו וזה לא אפשרי כשרואים את הפסל בצילום. הדברים התחילו לזרום לכיוון הצעה לתערוכה, ואז קרתה הקורונה וכל העולם התמוטט, אבל זה נתן לנו זמן לחשוב ולפתח את הרעיון. זה היה מסובך, אבל לאט לאט נוצרה מצידם ומצידנו הסכמה שאפשר לעשות משהו ביחד״.

העבודה של גוטסמן על התערוכה היתה סייט־ספסיפיק: כל אחד משבעה הפסלים שמרכיבים אותה נעשה בהתאמה לתקופה ההיסטורית הספציפית במחלקה שבה הוא מוצב. ״העבודה כללה מחקר ויזואלי וארכיאולוגי עם האוצרים והרסטורטורים של המחלקה. נתנו לנו מעטפת ענקית וכולם ממש התעניינו ושיתפו פעולה, אני מניח שבגלל שזה העניק גם להם מבט רענן על האוסף.

״הפסלים נעשו במחשבה לייצר התערבות, אבל גם לא רצינו שהם יהיו בולטים מדי וימשכו את כל תשומת הלב. היו מחשבות על ספריי צבעוני ומתכות ונצנצים, אבל מלבד עבודה אחת (כדור צהוב ענקי שעשוי פולימרים וצבענים ומשלב דימויים של אריות מיותר מ־100 סגנונות של ממצאים ארכיאולוגיים), ההתערבות היא עדינה, במטרה לייצר הדדיות בין האמנות העכשווית לממצאים שמסביב״.

הפסלים מותאמים לחללי התצוגה לא רק בניראות שלהם, אלא גם בחומרים שמהם פיסל אותם גוטסמן. ״זוג פסלים דמוי בובות נחום תקום, לדוגמה, מוצג באזור של תקופת הברונזה המאוחרת ולכן גם עשוי ברונזה, ואם אני מציג בחדר של ממצאי בזלת – אני אלמד לפסל בבזלת״.

זה לא טירוף, ללמוד לעבוד בכל כך הרבה חומרים?

״הלוואי ויכולתי לקום כל בוקר ולפסל כל פעם בחומר אחר. יש משהו קצת משעמם בעיניי בלעשות את אותו השטיק של עצמך כל הזמן. אני מקווה שלא אאחז במשהו אחד, כי יש כל כך הרבה חומרים שאפשר לעבוד בהם. וגם, השיש שונה מהבזלת והיא שונה מהגיר – אבל זו עדיין אותה הטכניקה של גריעה באבן״.

אחת העבודות שדרשו הכי הרבה מחקר הן ״המפלט האחרון״, כסא גדול שמהדהד כסאות מלכות מחד וכסאות מפלט של מטוסי קרב מאידך, שמוצג בחלל של ישראל בימי התנ״ך. ״הוא עשוי מעץ ארז הלבנון כי הוא החומר שבו השתמשו בבית המקדש, וזה היה סיפור לא פשוט למצוא עצים כאלה. גילינו שבכסאות מלכות היו תמיד בצדדים צורות מסוימות של רגליים, מעין ספינקסים עם כנפיים, שאצלי הראשים שלהם הפכו להיות המצערת והסטיק של מטוס הקרב, ולצידו על הרצפה מוטלת קסדה.

birds

״השתמשתי בפסל הזה גם באבני אודם ולאפיס ובעצמות של גמל שמצאתי ליד ערד כששהיתי שם ברזידנסי. וגם בשנהבים, שבתנ״ך הם סמל לפער המעמדות, לשחיתות ולסיאוב וגם לעבודת האלילים. הפסל הזה הוא סוג של נבואת תוכחה או אזהרה של מה שעלול לקרות לנו, ויש בו אולי סמלים של מלכות יהודה – אבל לא חסר כוח משחית גם במקומות אחרים״.

במקביל לתערוכה, שתוצג במהלך השנה הקרובה כולה במוזיאון, מציג גוטסמן בימים אלה גם בתערוכה הקבוצתית ״משרדים1״ בכפר יהושע ובתערוכה הקבוצתית שנפתחה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית בערד. ומלמד, כאמור, בשלוש האקדמיות המרכזיות לאמנות בארץ.

מה תעשה עכשיו אחרי שתהליך כל כך ארוך ואינטנסיבי הגיע לקיצו?

״אני תמיד עובד במקביל על דברים כי כשאני עובד על משהו אחד אני מתייאש. כל עבודה היא מחקר חדש ולמידה של חומריות חדשה, ולפעמים אני מרגיש שאני צריך לתקופות מסוימות גם להתרכז בללמד ולהדריך אחרים. אני מקווה שהתערוכה הזו היא פתח למוזיאון ישראל ולמוזיאונים באופן כללי להכניס אמנות עכשווית לאוספים ההיסטוריים שלהם, ועם קצת גמישות מחשבתית – נראה לי שזה יכול לקרות״.


זוהר גוטסמן | שכבה מופרעת
אוצרות: סאלי הפטל נוה וטלי שרביט
האגף לארכיאולוגיה, מוזיאון ישראל
נעילה: 15.12

הפוסט זוהר גוטסמן מתפרע באגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

29 Jan. 2023

איש ושמו אוטו, סרטו של מארק פרסטר (תסריט מאת דיוויד מאגי) המבוסס על רב המכר השבדי ״אדם בשם אובה״ מאת פרדריק בקמן, הוא לא סרט עם בשורה גדולה (ובהערת אגב, הספר כבר זכה בעבר לעיבוד קולנועי). לא רק משום שהרבה מהחלקים בו טריוויאליים, קלישאתיים ומוכרים לנו מסרטים אחרים בני אותו הז׳אנר (דרמה קומית), אלא בעיקר בגלל חוסר היכולת להדק את הסיפור על שלל הופעותיו בעבר ובהווה.

ובכל זאת, טום הנקס, אחרי שכיכב לא מזמן ב״אלביס״ ו״פינוקיו״, מתגלה שוב כמחווה חד פעמית של משחק (ובסרט הזה – דה ז׳ה וו בלתי נמנע לפורסט גאמפ) ומכיוון שהוא פחות או יותר הסרט – זוהי חגיגה למעריציו. בנוסף, לאורכו של הסרט, שזורים פה ושם אלמנטים קומיים ייחודים, שגורמים לפרץ רגשי.

טום הנקס ב״איש ושמו אוטו״. צילומים: פורום פילם

טום הנקס ב״איש ושמו אוטו״. צילומים: פורום פילם

גם הפסקול מצוין, ועל אף שהסרט נוסחתי ומתויג אוטומטית לסקאלת הנדוש, שווה לתת בו מבט. זה לא הסרט שמבקרים יגמרו עליו את ההלל; רחוק מכך. זה עדיין פורסט גאמפ בזיקנתו, כשאת עוברי האורח מחליפים השכנים.

אוטו הוא מהנדס בדימוס, אלמן, שמתגורר בפרברי פיטסבורג, פנסילבניה, באזור שסומן על ידי כרישי נדל״ן. אשתו סוניה שהייתה כל עולמו, נפטרה חודשים ספורים לפני נקודת הכניסה שלנו לעולמו של האיש, שנדמה כטרחן ונרגן. ככזה הוא מקפיד על שגרה של חוקים וכללים ומנסה לחנך את כל מי שסביבו, מה שמאפיין אותו כאדם בלתי נסבל. אבל מתחת למעטה הקפדנות, כך מתגלה בהדרגה, מסתתר אובדן גדול.

ידידות בין איש זקן לאישה צעירה בעלת משפחה היא מעניינת גם כשהיא מונחת בלב סרט נדוש. יש משהו קסום בפערים ובאופן הציני שבו כל אחת מהדמויות תופסת את האחר

הפלשבקים לעברו של אוטו נועדו לעזור לנו לבנות פסיפס של אדם אוהב שחרב עליו עולמו. הוא לא יכול להשלים עם המציאות בהווה ולכן מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לשלוח יד בנפשו. ניסיונות ההתאבדות הכושלים שלו עומדים ברקע הזיכרונות שלופתים את צוואר כשהוא מגיע לבית הקברות לשיחות יומיות עם סוניה עם כוס קפה ופרחים.

את אוטו הצעיר מגלם בנו של הנקס, טרומן הנקס ואת סוניה מגלמת רייצ׳ל קלר. מפגן המשחק של השניים אינו מעורר עניין מיוחד ולמעשה כשחושבים על כך, על חלק מהפלשבקים אפשר היה לוותר. הם לעיתים מרוחים וצפויים באופן שקצת מבטל את הרגעים שכן מצליחים להיות אותנטיים ובעלי חשיבות בסרט.

לגלות את שבריריות החיים

הלופ של מרירות, נרגנות וניסיונות התאבדות היה יכול להימשך אלמלא עוברת משפחת מנדס הצעירה, שמוצאה ספרדי־מקסיקני, להתגורר באחת הדירות ממול. לזוג שתי בנות קטנות והאישה מריסול (מריאנה טרוינו) בהריון מתקדם. כמשפחה חמה ולבבית הם מתעקשים לקרב ולהתקרב לאוטו. החום המשפחתי של השכנים, ובייחוד הידידות שנרקמת בין מריסול לאוטו, ממיסה אט אט את השריון הכבד ומגלה את שבריריות החיים.

אוטו הוא זקן וניצב בשלב בחיים שבו המשפחה תופסת חלק ניכר. כערירי, הוא עסוק בשחזור עברו ואהבתו לסוניה באופן כמעט כפייתי. אהבתו מתגלית כגדולה וטרגית באופן שעבורו, בהווה, לחיים עצמם, אין משמעות בלעדיה. כמי שמתגורר כגלמוד בדירה ריקה, השכנים הם כל עולמו הקרוב והחי והם מהווים עדות לחיים שאבדו לו.

birds

זוג השכנים הקשישים, אניטה ורובן (שנחשב סיעודי ונעזר בכסא גלגלים), מסמלים את הזקנה בעוד מובן של משבר. אוטו מצד אחד קץ בחיים ומהצד השני יילחם על הצדק ועל חייהם של האחרים. העניין הזה מעניק לסרט מחזור דם ייחודי משלו כשהוא מנסה להשיג שליטה ודיוק במקומות שבהם כבר השלמנו עם זה שכולנו מחפפים. כשכרישי הנדל״ן מנסים להוציא את אניטה ורובן חסרי האונים מביתם, אוטו מתגלה בגדולתו ומתוך כך נולדת החוויה האנושית של הסרט. כל מי שהוא מתרגז עליו הופך בהדרגה, בזכות השינוי שחל באוטו בעקבות החום של משפחת מנדס ומריסול, לדמות עגולה ובעלת משמעות.

ידידות בין איש זקן לאישה צעירה בעלת משפחה היא מעניינת גם כשהיא מונחת בלב סרט נדוש. יש משהו קסום בפערים ובאופן הציני שבו כל אחת מהדמויות תופסת את האחר.

האופן שבו לפעמים דווקא הדברים הפשוטים הם קסם גדול מקבל ביטוי במערכת היחסים בין השניים – מערכת שמעצימה את שתי הדמויות בדרכים שונות ובאופן שבו כולם יוצאים נשכרים. זה מתגמל אותנו כצופים וזה מעורר בנו מחשבות, ובגמר הסרט, על אף היותו נוטף קלישאות, אנחנו עדיין יוצאים מתוגמלים ובתוך ים של אידיוטים מגלים להפתעתנו נחמה קטנה גם בסרט דביק.


איש ושמו אוטו
בימוי: מארק פרסטר
126 דקות; ארצות הברית, 2023
3 כוכבים

הפוסט הסרט החדש של טום הנקס הוא קלישאה, אבל אנחנו עדיין יוצאים ממנו נשכרים הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

29 Jan. 2023

עמית: בוקר טוב טל. מה שלומך? איפה אני תופסת אותך?

טל: בוקר אור, שלומי מעולה. את תופסת אותי בהתארגנות לפופ־אפ שאני משתתפת בו

עמית: רגע לפני הפופ־אפ – ספרי על המותג שלך. מודה שכשראיתי עפתי מהצבעוניות והרעננות

טל: איך אני שמחה לשמוע, תודה רבה. אני טל, מעצבת המותג halt שעבדתי עליו במשך שנה עמוסה וקשה, ולפני שלושה חודשים הוצאתי לאור

עמית: מה האני מאמין של המותג?

טל: כמעצבת אני רוצה להדגיש בראש ובראשונה את התחושה הכי בסיסית שלנו כבני האדם: הרגש והמחשבות שלנו על עצמנו. בנקודה שבה אני נפגשת עם הגזרות והצבעים שבהם אני בוחרת להשתמש כשאני יוצרת בגד עבור בני האדם – הכוח והיופי של הבגד הוא לפעמים נסתר ולפעמים גלוי. יש לו כוחות לשנות את המחשבה שלנו על עצמנו

עמית: נשמע שיש לך אג׳נדה ברורה. איזה פריטים את מעצבת?

טל: הקולקציה הראשונה שלי מתמקדת במעילי ויניל בשלל צבעים. עיצבתי ארבע גזרות של מעילים – שתיים לנשים ושתיים לגברים, כך שכל אחת.ד שרוצה יכול.ה לפגוש את הגזרה המתאימה לה.ו ואת הצבע שמאפיין אותם

צילומים: אור רוזנברג

צילומים: אור רוזנברג

עמית: מעניין שאת מקפידה על גזרה נשית וגברית. הרי הכל היום נטול מגדר, לא?

טל: אתחיל בזה שיש גברים שקונים מעילי נשים ולהפך. בתחילת תהליך היצירה של הדגמים ידעתי שמעבר לזה שאני רוצה שכל אחד ואחת יוכלו ללבוש אותם, רציתי שלכל גוף – נשים וגברים, תהיה התייחסות לגזרה שלו. אבל בעיקרון הדגמים הם לכל אחת ואחד

עמית: והצבעוניות העזה – איך מגיעים לכזו סוג של תעוזה לפריט כזה?

טל: כאישה, אני מעזה. מאז ומתמיד אהבתי צבעים. אהבתי לשחק ולשלב אותם יחד והרגשתי שהכי נכון שגם אחרים יוכלו. תופתעו לגלות איזה נשים ואיזה גברים מעזים ורוכשים את הצבעים הכי בולטים; אנשים מכל התרבויות, בני כל הגילים. בכולנו יש שלל צבעים וכולנו היינו רוצים להעז קצת יותר בחיים הפרטיים שלנו. צבעים הם הכוח שלנו, זו השמחה שלנו וזו היכולת שלנו לראות את העולם בצורה מגוונת

בכולנו יש שלל צבעים וכולנו היינו רוצים להעז קצת יותר בחיים הפרטיים שלנו. צבעים הם הכוח שלנו, זו השמחה שלנו וזו היכולת שלנו לראות את העולם בצורה מגוונת

עמית: אז עכשיו ממש מתבקשת השאלה – איזה צבע הכי פופולרי?

טל: אדום לנשים, והגברים הפתיעו אותי עם לבן

עמית: ממש מעניין. מה מקור השם halt?

טל: השם אומר ״עצור!״ באנגלית גבוהה. במקור הוא מגרמנית, וזה השם שהכי מתחבר איתי. כשמבחינים במעילים – חייבים לעצור

עמית: מה מעצבים אחרי מעילים? אנחנו הרי עשרה חודשים בשנה מדינת קיץ

טל: מעצבים בגדים יומיומיים בשילוב גזרות מורכבות ומעניינות. בקיץ הקרוב אני מתכוונת להוציא מכנסיים, חולצות, אוברולים ושמלות מהבד העל־זמני שתמיד נכון לכל עונה ולכל זמן – ג׳ינס

עמית: הצבעוניות תישמר? תשמר?

טל: בטח. היא תישמר אבל תתפתח. הכוונה היא להשיק בקיץ הקרוב – ספטמבר אוקטובר 2023

עמית: ועד ספטמבר אוקטובר?

טל: עד אז אני ממשיכה עם המעילים. המעילים הם פיס, משהו שתמיד חסר לנו בארון וברגע שאנחנו מוצאים אחד שאנחנו אוהבים נרכוש אותו גם בקיץ. ככה אני מאמינה

בסוף מגיעים לחוף

עמית: ממה עשויים המעילים? איפה את מייצרת?

טל: המעילים עשויים מוויניל – בד שעשוי מפלסטיק, ואני מייצרת בארץ בתנאים הוגנים

עמית: לא 100% ידידותי לסביבה…. בקולקציה הבאה את נפרדת מהוויניל?

טל: לא. לצערי הוא לא 100% ידידותי לסביבה. חשבתי המון האם אני מוכנה לייצר קולקציה שלמה מחומר כזה, ביררתי וחקרתי תחלופות אחרות, אבל המחירים לחלופה שהיא כן 100% אורגנית לא הגיוניים ולא אפשריים מבחינה כספית למעצבת צעירה בתחילת דרכה. הקולקציה החדשה תהיה מבדים אחרים, לא ויניל

עמית: מה המחיר של המעילים והיכן את מוכרת?

טל: 1,400 שקלים למעילי הגברים ו־1,500 שקלים למעילי הנשים. אני מוכרת אונליין ולפחות אחת לחודש בפופ אפ כלשהו

עמית: חחח. למה אנחנו הנשים משלמות יותר?

טל: מעילי הגברים קצרים יותר משמעותית, ויש בהם פחות בד

עמית: טוב. אבל הכי חשוב – ספרי לנו מי את

צילומים: בובו

צילומים: בובו

טל יוסיפוב. צילום: תמיר מוש

טל יוסיפוב. צילום: תמיר מוש

טל: אני טל, בת 24 מתל אביב. גדלתי בבית אמנותי לשני הורים מדהימים: אמא מעצבת תלבושות בתיאטרון, אבא מעצב תפאורה בתיאטרון ואחות גדולה ציירת. כל חיי לימדו אותי ליצור. המון פעמים הייתי מבריזה מהלימודים ובאה עם אמא או עם אבא לעבודות שלהם, לראות איך מתרחשת יצירה. נהניתי מזה בתור ילדה. גיליתי עולם שלם. גדלתי בחינוך אנתרופוסופי – מה שכיוון ודייק אותי להיות האישה שאני היום

עמית: לא למדת אופנה באופן מסודר? קפצת ישר למים?

טל: לא למדתי אופנה מעולם. אם לומר את האמת, במבט לאחור – פחדתי שלא אהיה מספיק טובה אז מעולם לא ניגשתי למבחני הקבלה. פשוט קפצתי למים, מה שבדיעבד לא פשוט יותר

עמית: למה לא פשוט יותר? מה הלימודים היו נותנים לך שחסר לך?

טל: אני לא מאמינה גדולה במוסדות לימוד אבל אני חושבת שמלמדים אותך את הבסיס הטכני הכי בסיסי של כל יצירה, ומשם אתה יכול לקחת את זה לכל מקום. אני מרגישה שבגלל שאת הידע הטכני לא היה לי – עשיתי כל טעות אפשרית בפן הטכני ולמדתי מזה המון.

birds

כשקופצים למים ולרגע טובעים חייבים ללמוד. אז מצליחים להזיז את הגוף ולהבין שלא חייבים לדעת לשחות כדי להגיע לחוף. צריך רק להזיז כל פעם משהו אחר – ובסוף מגיעים לחוף. בתהליך היצירה של המעילים לא ידעתי הרבה ברמה הטכנית, אבל כן ידעתי איך ומה אני רוצה. בשביל להגיע לתוצר הזה הייתי צריכה לעבור ולעשות המון טעויות, וזו גם הסיבה שבגללה זה לקח לי כל כך הרבה זמן

עמית: זה מעניין, גישה לגמרי אפשרית. את רואה? ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

טל: אני כבר מרגישה גדולה אבל לפעמים מרגישה גם מאוד ילדה. כשאהיה באמת גדולה אני לא רוצה להיות דבר אחד, כי אני אני רק עם שלל דברים. גם עכשיו אני לא קוראת לעצמי מעצבת אופנה. אני גם מעצבת אופנה וגם צלמת וגם מלבישה וגם מפיקה וגם דוגמנית וגם אשת סושיאל וגם חברה וגם בן אדם שמורכב מכל כך הרבה דברים. הכל חוזר לאנשים. הרצון הוא לעזור ולשנות עבור אנשים באמצעות בגדים את דפוסי החשיבה שלהם על עצמם. ומי יודע איפה אמצא את עצמי בסוף. מה שאני יודעת הוא שיש לי דרך מהממת ומעניינת שמחכה לי

עמית: אני מצידי מבטיחה לעקוב. נשמע מסקרן 😍

טל: תודה רבה לך, אני מבטיחה מצידי להמשיך בתנועה תמיד ❤

הפוסט טל יוסיפוב: צבעים הם הכוח שלנו הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

29 Jan. 2023

הבמאי ברט מורגן בישראל // מפגש והקרנות סרטים בסינמטק תל אביב

ברט מורגן, אחד מהבמאים המרתקים של הקולנוע הדוקומנטרי האמריקאי, יגיע ארצה כאורח בית הספר לקולנוע ע״ש טיש באוניברסיטת תל אביב, ויתארח ביומיים (29-30.1) של הקרנות ומפגשים בסינמטק תל אביב. היום (ראשון) יהיה מורגן נוכח בהקרנת סרטו קוביין: Montage of Heck – מסע סוער, חושפני ונוקב בדרך החתחתים שהיו חייו הקצרים והטרגיים של קורט קוביין. בתום ההקרנה תתקיים שיחה בהנחיית אוהד לנדסמן. למחרת תתקיים הקרנת סרטו החדש דיוויד בואי: Moonage Daydream – מסע קולנועי חוויתי החוקר את פועלו, חזונו והמוזיקה של אחד האמנים החשובים ביותר בתרבות הפופולרית.

דיוויד בואי, Moonage Daydream. צילום: Neon

דיוויד בואי, Moonage Daydream. צילום: Neon

קורט קוביין, Montage of Heck. צילום: HBO

קורט קוביין, Montage of Heck. צילום: HBO


יש אנשים שמדברים ככה // יונתן שגיב ועודד וולקשטיין בארטפורט

הסופר יונתן שגיב והסופר, עורך ומתרגם עודד וולקשטיין יתארחו ביום שלישי (31.1) בארטפורט לשיחה על קול וזהות. השיחה תתקיים בעקבות ספרו החדש של שגיב, ״יש אנשים שמדברים ככה״, והמפגש יתקיים במסגרת התערוכה ״צבא של מאה שרירים״ של אפי ואמיר שמוצגת במקום.

בתערוכה מספרים אפי ואמיר את הסיפורים של מי שזהותם פורקה למנגנון הקולי שלהם, ורודדה לכדי צליל יחיד שהם יכולים או לא יכולים להפיק, ועל הדרך בה המערכת מסתכלת עליהם. בספר, הנפתח ביום שבו איבד את קולו, מתחקה שגיב אחר הקול שנאלם ומתגלה במהלך המסע לשיקומו כקופסה שחורה של מחיקות, צלקות והשתקות. בעוד שהממואר של שגיב ותערוכתם של אפי ואמיר התגבשו ונוצרו ללא שום קשר ביניהם הרי שיצירות אלו שיצאו באותו זמן מהדהדות זו את זו בשירטוטם את היחסים המורכבים בין קול, דיבור וזהות.

יונתן שגיב , יש אנשים שמדברים ככה. הוצאת כתר

יונתן שגיב, יש אנשים שמדברים ככה. הוצאת כתר

אפי ואמיר בארטפורט. צילומי הצבה: טל ניסים

אפי ואמיר בארטפורט. צילומי הצבה: טל ניסים


אלבום חדש לאורי קצנשטיין // השקה בחנות התקליטים חולית

אלבום חדש מעבודות הסאונד של אורי קצנשטיין יושק ביום שישי (3.2) בשעה 12:00 בחנות התקליטים חולית בתל אביב, בהשתתפות אהד פישוף וישי אדר. האלבום, Uri Katzenstein – Audio Works, יושק במסגרת הלייבל החדש של המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית ובשיתוף הלייבל הבינלאומי Black Truffle, מהלייבלים המשפיעים בתחום המוזיקה הניסיונית והמודרנית. הוא ייצא על גבי תקליט כפול ובכל השירותים הדיגיטליים, וכולל קטעים ניסיוניים שלא נשמעו עד כה, שחושפים את קצנשטיין כמוזיקאי ייחודי עם גוף עבודה מרשים לאורך ארבעה עשורים של הקלטות.

אלבום חדש לאורי קצנשטיין. צילום: המרכז לאמנות דיגיטלית

אלבום חדש לאורי קצנשטיין. צילום: המרכז לאמנות דיגיטלית


birds

יפן והיהודים – הסיפור המלא // יום עיון במוזיאון טיקוטין

מוזיאון טיקוטין בחיפה יארח ביום שלישי (31.1) יום עיון בהשתתפות אורחים מיפן. האירוע יתקיים בארגון משותף של שגרירות יפן בישראל, אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל יפן ומוזיאוני חיפה, ויציין 70 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליפן, בהשראתה של התערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון – ״מנהרת זמן – יפן והיהודים״. באירוע ישתתפו שגריר יפן בישראל, מומחים לתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה ואורחים נוספים.

טאצואו מיאג׳ימה במוזיאון טיקוטין

טאצואו מיאג׳ימה במוזיאון טיקוטין

יאסוי נאקאג׳י

יאסוי נאקאג׳י

הפוסט מה הולך // במאי הסרט על דיוויד בואי בישראל ואלבום חדש לאורי קצנשטיין ז״ל הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

28 Jan. 2023

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה


מרבית העבודות של האמנית היפנית־אמריקאית אקי ססמוטו (Aki Sasamoto) לא נעשות ככאלה שאמורות להצטלם. כלומר, סביר להניח שהן מצטלמות כי אנחנו בשנת 2023 ומה לא מצטלם, אבל במקור, המהלך האמנותי שלהן אינו מתחשב בנוכחותה של מצלמה במקום. רובן הן עבודות פרפורמנס, שנעות על הציר שבין אמנות לתיאטרון, כאלה שמתקיימות בלייב, בדרך כלל מול קהל צופים.

העבודה Do Nut Diagram שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה היא שונה במובן הזה: מדובר בעבודת וידיאו שלוקחת בחשבון את נוכחותה של המצלמה ומשתמשת בה בכדי להעביר את הרעיון. אפילו אופן ההצבה שלה מתייחס לזה – כשהיא מוצגת בתוך מסך ממוסגר שנראה כמו טלוויזיה ביתית. בסרט המוצג בתוך המסך נראית ססמוטו עצמה כשהיא במקום שנראה כמו יער, מציירת דיאגרמות על משטח בלתי נראה שהוא סדרה של לוחות זכוכית, מנגבת ומנקה אותו. בכל כמה דקות מתנפץ במפתיע אחד ממשטחי הזכוכית, מה שמיד מציב את הצופים במצב של דיסאוריינטציה ובניסיון להבין את המרחב המצולם. אה, ויש גם דונאט, אבל עוד נגיע לזה.

Do Nut Diagram

Do Nut Diagram

Delicate Cycle

Delicate Cycle

ססמוטו, בת 42, חיה ועובדת מזה כ־20 שנה בניו יורק. היא נולדה וגדלה בעיר קנאגוואה (Kanagawa) שביפן. אמנות לא באמת עניינה אותה כילדה או מתבגרת, אבל כשהגיעה לתיכון קיבלה מלגה ששלחה אותה ללימודים בבית ספר בינלאומי באנגליה. ״זה שינה את חיי״, היא מספרת בביקור בארץ לקראת פתיחת התערוכה. ״למדו איתי שם צעירים מ־97 מדינות שונות, הרבה מהם כאלה עם אידיאולוגיות ואג׳נדות. וחיינו כולם יחד, רק הילדים. כשסיימתי את התיכון בגיל 18 המשכתי עם כמה מהם לטיול בעולם, שבמסגרתו גם הגעתי בפעם הראשונה לישראל. לא היתה לנו תכנית מסודרת, תפסנו טרמפים והסתובבנו בארץ. נסענו לאילת, צללנו, הלכנו למסיבת רייב בתל אביב ואת רוב הזמן בילינו בחיפה.

האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט

״כשחזרתי ליפן אחרי הלימודים והטיול התעניינתי בכלל בחינוך, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי שם. נסעתי לארצות הברית ושם התחלתי לרקוד באופן מקצועי. כמתבגרת, היה בי כל כך הרבה כעס, והריקוד היה הדרך שלי להתמודד איתו. אפילו אמרו לי אז שאם אני לא ארקוד, אני בטח אסיים בלהרוג מישהו. זה היה שער הכניסה שלי לעולם האמנות והפרפורמנס – שבכלל לא הגיע מעניין באמנות, אלא כמנגנון התמודדות״.

ססמוטו צללה אל עולם המחול האקספרימנטלי בניו יורק, רקדה לצלילי מוזיקה ניסיונית והופיעה בחללים אלטרנטיביים. ״אלה היו תחילת שנות ה־2000, תקופה שבה פרפורמנס ואמנות פלסטית התחילו להתערבב שוב, קצת כמו שקרה בשנות ה־70. גם אז, רוב עבודות המחול שלי היו ׳אובג׳קט־בייסד׳, כלומר סבבו סביב אובייקט פיזי מסוים. כדי להתפרנס, עבדתי אז בספריה של אוניברסיטת קולומביה וכדי לקבל ויזה ולהישאר בניו יורק הייתי צריכה להירשם ללימודים – אז הגשתי מועמדות לבית הספר לאמנות שהיה פיזית הכי קרוב לספריה. כך התחילה מערכת היחסים שלי עם אמנות״.

גם כשלמדה בבית הספר לאמנות באוניברסיטת קולומביה עסקה ססמוטו בעיקר בפרפורמנס. ״תיאטרון עניין אותי יותר מאמנות פלסטית, והיה אז שיח רב לגבי איך לייצר ואיך להציג פרפורמנס בחללי גלריות ומוזיאונים. מאז, רוב העבודות שאני יוצרת הן עבודות אינסטליישן ופרפורמנס שמיועדות לחלל תצוגה גדול, תיאטרלי אפילו. לפעמים אני מייצרת גרסאות מיוחדות לטובת עבודות וידיאו, אבל אז ההתייחסות שלי לעבודה תהיה שונה. כשעבודה אמורה להיות מצולמת – הרעיון בה יעבור בצורה אחרת״.

להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי

במהלך 20 השנים האחרונות בהן היא יוצרת אמנות ומופיעה, חוזר ועולה העיסוק של ססמוטו בכמה תמות מרכזיות – אחת מהן היא אוכל. כבר בשנת 2005 יצרה עבודה בשם Cooking Show – פרפורמנס שעסק בקונספט (המשונה, להגדרתה) של תכניות בישול. בשנת 2014 יצרה עבודה בשם Wrong Happy Hour, שבה יצרה הקבלה בין בקבוקי בירה לגברים שניהלה איתם קשרים רומנטיים, ובמהלך הפרפורמנס ניסתה לדחוף את שניהם החוצה מחייה. לצד זה – היא עסוקה גם לא מעט בפן המתמטי של הדברים. ״תמיד כשאני קוראת על מדע או מתמטיקה אני רוצה לחוות את זה״, אמרה בראיון מצולם שנערך עימה במגזין האינטרנטי Art21; ״הייתי רוצה להבין מה זה אומר להיות בעצמי גרף״.

זו אולי גם הסיבה שמכל מוצרי המזון היא עסוקה בעיקר בדונאטס ובייגלז – אוביקטים בעלי צורה מובהקת של מעגל שבתוכו מעגל נוסף, ריק מתוכן. ״יש לי אובססיה לדונאטס מאז שנת 2010 בערך. העניין שלי בהם מגיע מהמקום הטופולוגי (טופולוגיה היא ענף במתמטיקה שעוסק בחקר התכונות של המרחב, הנשמרות תחת דפורמציות רציפות – עיוותי צורה כמו כיווץ, מתיחה, ניפוח). אני לא חושבת שאמנות צריכה להסביר קונספטים מדעיים או מתמטיים, אבל בהרבה מקרים אני משתמשת בה כדי להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי.

״אחת מעבודות הפרפורמנס שלי כללה קטע שבו שאלתי אנשים אם הם יכולים לנסות לאכול דונאט מהפנים החוצה (אינסייד אאוט), בלי לפגוע בצורה שלו. בסוף מי שעלה על הדרך היה בכלל ילד, שהבין שצריך לקלף אותו. זה נשמע מאוד רציני אבל בגדול זו בסוף גם בדיחה. כל העניין הזה של האמנות הוא עבורי גם בדיחה״.

Sink Or Float

Sink or Float, 2022. צילום: Wolfgang Träger

Sink Or Float

Sink Or Float

Squirrel Ways

Squirrel Ways: Thickness of Borders, 2022, צילום: ToLoLo studio

Squirrel Ways

Squirrel Ways

birds

גם העבודה שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה נפתחת בדימוי של דונאט. זו עבודה משנת 2018, שנעשתה בהזמנה עבור המגזין TripleCanopy, ולדבריה של ססמוטו מדובר בעבודה הראשונה שיצרה כעבודת וידיאו פר אקסלנס, כלומר – עבודה שנוצרה עבור המצלמה ומתחשבת בהיותה מצולמת ומוקרנת על מסך. העבודה היא אחת מתוך מספר גדול של עבודות שמוצגות בתערוכה ״על קולו של חוד״, שבחר ואצר האמן בן הגרי, ישראלי שחי ועובד מזה שנים רבות בניו יורק. התערוכה היא תולדה של חקירה אישית מתמשכת על ההיסטוריה והמנגנונים של דימויים נעים, והיא מציגה עבודות של אמנים בינלאומיים רבים, ביניהם קיקי סמית׳, ג׳ספר ג׳ונס, קארה ווקר וגם עבודות של הגרי עצמו.

״כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח. היא מצולמת בחוץ, ביער, כמייצג של חלל אחר, נוסף.

כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח

״פיזית הוא כולל ארבעה מישורים – שלוש זכוכיות שטוחות שמוצבות אחת אחרי השנייה, כך שהמצלמה, והעין האנושית בהתאם לה – לא יכולה להבחין במישורים השונים. את ניפוץ משטחי הזכוכית ביצעתי לא לפי הסדר שבו הם ניצבים, כך שבכל פעם שזה קורה – הצופה נחשף לעוד שכבה של מציאות. זו עבודה שחוקרת רוחות – רוח פיזית וגם רוחות רפאים, ואת הדרך שבה אנחנו תופסים או מתייחסים אליהן במציאות״.

המעבר הזה בין פרפורמנס שמיועד לביצוע חי לבין כזה שמיועד למצלמה הוא אבן דרך משמעותית עבור ססמוטו. ״היום אנשים מודעים הרבה יותר למצלמה. אנחנו נמצאים בעידן שבו אפילו האוביקטים מדגמנים למצלמה. זו אחת הסיבות שרציתי לעשות את העבודה בדרך הזו, שתנכיח את המצלמה ואת הצילום. האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט״.

בשנים האחרונות מלמדת ססמוטו במחלקה לפיסול באוניברסיטת ייל, שם היא פוגשת אמנים צעירים רבים שההתייחסות שלהם לעניין הצילום אל מול המופע החי היא כבר התייחסות שונה. ״בעיני פרפורמנס הוא סוג של פיסול ולכן רציתי ללמד במחלקה הזאת. יש פעמים שאני שמה לב למתח שקיים בין הדרך שבה אני רואה את הדברים לבין הדרך שבה הסטודנטים שלי רואים. אני מניחה שהמתח הזה יילך ויתעצם ככל שאתבגר – אבל אני דווקא מחכה לזה. זה פתח מבחינתי כדי לנסות לגרום להם לנסות דברים חדשים״.


על קולו של חוד
אוצר: בן הגרי
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 20.5

הפוסט על חודו של דונאט: אקי ססמוטו במוזיאון הרצליה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

28 Jan. 2023

יובל: בוקר טוב יבגניה, מה שלומך? וברכות על שתי תערוכות בו זמנית, האחת תערוכת יחיד בגלריה פריסקופ, והשנייה כחלק מהחממה של מרכז אדמונד דה רוטשילד. הספק לא רע בשביל מי שרק לפני שנה וחצי סיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

יבגניה: כן, הרבה אנשים אומרים לי, שזה מהר מאוד לעשות תערוכת יחיד מיד אחרי סיום הלימודים. אבל אני מאוד שמחה שזה קרה, כי הכי פחדתי שאחרי בצלאל אשב לבד בסטודיו בלי לעשות שום דבר, אבל בסוף לא ישבתי דקה

יובל: נייס. אז בואי ספרי מה את מציגה בפריסקופ?

יבגניה: בתערוכה יש כעשרה אגרטלים מצויירים בנושאים שונים. המשותף ביניהם שהם שטוחים, לא עגולים. הכל התחיל מזה שבתערוכת הגמר שמתי לב שאנשים מצלמים הרבה את הכדים. אבל, כדים עגולים לא יוצאים יפים בצילומים, כי תמיד יש עיוות של הצורה, אז החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה ועשיתי אותם שטוחים. ולתערוכה הזו יש שם נהדר – Canvase

Self Portrait

Self Portrait

Self Portrait

Self Portrait

Presentiment

Presentiment

Presentiment

Presentiment

Welcome to the new World

Welcome to the new World

Welcome to the new World

Welcome to the new World

יובל: זה באמת שם טוב. אני זוכר את פרויקט הגמר שלך, במיוחד את קנה המידה הגדול של העבודות, אבל גם את השילוב של הציור והטקסטים. מאיפה הגיע הרעיון להשתמש בכדים כקנבס?

יבגניה: כשרק התחלתי ללמוד במחלקה לקרמיקה, לא ציירתי על הכלים, תמיד חשבתי שקרמיקה וציור לא מתאימים; שזה שני עולמות שונים. אבל כשהתחלתי עם הכדים, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני מציירת מגיל 10, אבל תמיד הרגשתי שחסר לי משהו, וכשניסיתי לצייר על הכדים, מיד הבנתי – מצאתי את מה שחיפשתי.

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה. כאמנית, הרבה יותר מעניין אותי לעבוד עם אוביקט תלת־ממדי. אני יכולה לשחק קצת עם הצופה, להפתיע אותו, לרצות או לאכזב

יובל: אז הקרמיקה היא החומר – בואי נדבר על הציור: מה את מציירת על הכדים?

יבגניה: אני לא ממציאה שום דבר: את מה שקורה בחיים, בחדשות, בסושיאל מדיה. אני לוקחת נושא עכשווי כלשהו, והכי מעניין אותי איך אפשר לשחק איתו ולהראות אותו לצופה בצורה הכי מעניינת ומובנת. נגיד אתמול סיימתי כד חדש לתערוכה ברוטשילד שנפתחה לפני שבוע, כי רציתי לחבר בין שתי התערוכות

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה

יובל: את יכולה לתת דוגמה או שתיים למה שציירת?

יבגניה: לדוגמה, כשהמלחמה באוקראינה התחילה, חשבתי, אלוהים, חזרנו לימי הביניים. ואז חשבתי – יצאנו מזה בכלל? בכל מקום שאתה מסתכל, יש איזו שטות מטומטמת שקורית בכל מקום.

הכד הגדול והמרכזי בתערוכה נקרא ״ימי הביניים שלנו״. לקחתי את התחריטים של ברויגל כבסיס: אומרים שבימי הביניים הייתה ״קדחת ריקודים״ באירופה, אף אחד לא יכול להסביר את התופעה הזו – אנשים פשוט יצאו לרחובות והתחילו לרקוד ורקדו עד שמתו; אבסורד שכזה. לא נכתב הרבה על זה, אבל כמה תחריטים וציורים נשמרו, וציירתי איך אנשים ״רוקדים״ ומתים.

בצד השני של האגרטל יש חיילים מודרניים, נניח רוסים ואוקראינים, אבל אפשר להחליף אותם בכל חיילים אחרים. הם גם רוקדים, עומדים זה מול זה עם מקלעים. וזה בגלל שראיתי הרבה סרטונים כאלה בטיקטוק – איך חיילים רוקדים לטרנדים מודרניים. יכול להיות שהם מתים אחר כך, זה משגע אותי

יבגניה קירשטיין. צילום: אריק שרגא

יבגניה קירשטיין. צילום: אריק שרגא

מלחמה

מלחמה

מלחמה

מלחמה

ימי הביניים

ימי הביניים

ימי הביניים

ימי הביניים

יובל: זה אכן אחד הדברים שהפתיעו אותי בציורים – השילוב בין ימי הביניים למשהו סופר עכשווי כמו מישהי שמכינה ביצת עין במטבח או אלו שמצלמים/ות את הכד שזה ממש מגניב

יבגניה: ציור על כד קרמי זה משהו שנמצא איתנו כל ההיסטוריה של אמנות בערך, אבל אני חיה עכשיו, ולחבר בין מסורתי ועכשווי – זה מה שאני אוהבת

יובל: אמרת מקודם שאת מציירת מגיל 10. ספרי קצת על עצמך, איך מגיל 10 התגלגלת לקרמיקה בבצלאל?

יבגניה: אני מציירת מגיל 10 במסגרת אקדמית, למרות שהאמת, התחלתי לצייר לפני שזוכרת את עצמי. אחרי בית ספר התקבלתי ללמוד רסטורציה ושימור, זה היה עוד ברוסיה, בסנט פטרסבורג, איפה שנולדתי… רסטורציה זה אחלה מקצוע, אני שמחה שיש לי אותו, זה עכשיו עוזר לי אם כדים יוצאים מהשריפה עם סדקים 😆

birds

אבל תמיד הרגשתי שאני אמנית וחייבת ליצור ולא לתקן עבודות של אחרים. לפנה שש שנים כשגרתי בתל אביב, הסתובבתי עם כלב ברחוב וראיתי פתאום סטודיו לקרמיקה. התחלתי לבוא לסטודיו פעם בשבוע, אחרי קצת זמן באתי ואמרתי לבעלי סטודיו – מה עשיתם לי, אני לא יכולה להיות בלי זה, מה לעשות? איפה יש מקום שאני יכולה לעשות קרמיקה 24/7 בלי הפסקות לאוכל ושתיה. הם אמרו לי – רק בצלאל. התקבלתי לבצלאל, הרגשתי את עצמי כמו דג, שחזר למים

יובל: וואלה. איזה יופי. ומה את עושה מאז שסיימת את הלימודים? ומה את יכולה לספר על החממה של רוטשילד?

יבגניה: אני עדיין נשארת בבצלאל, כעוזרת מחקר ואסיסטנטית של המחלקה, מקבלת שם סטודיו. 

לגבי החממה של רוטשילד וכל מה שקשור לרוטשילד – זו אהבה שלי. כל מה שלמדתי שם, כל מי שהכרתי שם – זה מתנה. אחרי החממה, שהייתה שלושה חודשים, אני מרגישה שעשיתי קפיצה ענקית בהבנה מה זה הדבר הזה – להיות אמן עכשווי בארץ. זה מה שהם אומרים על עצמם – שהם גשר בין בית ספר לאמנות ומציאות והם מהממים ❤

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יבגניה: יש לי סדרה של כדים קטנים בתערוכה, שכתוב עליהם Do what you love. Love what you do – ואני בהחלט יכולה להגיד על עצמי שככה אני חיה וזה אושר גדול. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים יוכלו לחיות ככה ולהרשות לעצמם לעשות את מה שהם הכי אוהבים. אז העולם יהיה אחר


יבגניה קירשטיין | CanVase
אוצרת: מעין ישראלי
גלריה פריסקופ
נעילה: 18.2

צילומי הצבה: מ״ל

צילומי הצבה: מ״ל

הפוסט יבגניה קירשטיין: ״החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה אז עשיתי אותם שטוחים״ הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

28 Jan. 2023

החממה לאמנות מקום היא תכנית שמטרותיה קידום אמני העיר חיפה בסביבת חייהם הקהילתית, העלאת החשיפה האמנותית בשכונות העיר וחיזוק הקשר בין הקהילה העירונית ובין היוצרים למוסדות האמנות – המוזיאונים. תוצרי החממה יוצגו בתערוכה מסכמת במוזיאוני חיפה.

אמני העיר חיפה מוזמנים להגיש מועמדות לקול קורא להפקת יצירות (אמנות חזותית, קולנוע, פרפורמנס, תיאטרון, שירה, מוזיקה, מחול ועוד) בסביבת מגוריהם, שמנהלות קשרי גומלין עם סביבת חייהם – שכנים, תושבי הבניין או השכונה – יצירות חדשות המבוססות על הדיאלוג הקהילתי. האמנים הפועלים בתכנית יזכו לתכנית אישית המותאמת להתפתחותם המקצועית: השתתפות בתכנית הכשרה ייחודית, מפגשי אימון עם מנטור נבחר משדה האמנות הישראלית, ליווי אוצרותי והפקתי, מערך שיווקי ליצירה, מלגת אמן ותערוכה מסכמת.

בסיוע שותפות חיפה בוסטון, מוצעות השנה שתי מלגות נוספות לפעולה אמנותית הקשורה לקהילה הישראלית־אתיופית: אמנים יוצאי העדה האתיופית או פרויקטים של פעילות אמנותית בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, מוזמנים להגיש הצעות במסלול ייחודי זה.

קריטריונים לבחינת ההצעות:

  • אמנים תושבי מטרופולין חיפה – העיר חיפה וסביבתה.
  • השתתפות פעילה של מעגל אנושי רחב בתהליך היצירה.
  • טיפול בסוגיות היסטוריות וחברתיות מקומיות – התייחסות מקורית לנושא הנבחר.
  • דיאלוג איכותי בין אמן לציבור המקומי.
  • יכולת להציג תוכנית מגובשת עם קהילה משתתפת מוגדרת וברורה.

הגשת המועמדות דורשת הצעה לתהליך היצירה; התייחסות למשך התהליך; תיאור התוצר האמנותי; תיאור סביבת העבודה והמעגל הקהילתי המשתתף; הערכה של היקף הקהילה הצפויה להשתתף. בנוסף, יש לצרף תקציר תיק עבודות, קישורים לעבודות אונליין וקורות חיים.

אוצר התכנית: עוז זלוף; מנהלת התוכנית: אפרת פנר; יועצים אמנותיים: גליה בר אור ועמי שטייניץ; ליווי התכנית: עדי לם.

ב־13.2 יתקיים מפגש למתעניינים בזום.
לשאלות נוספות אפשר לפנות במייל hamama@hms.org.il או בטלפון 04-9115944
מועד אחרון להגשת מועמדות: 5.3
לפרטים נוספים והגשת מועמדות >>>

birds

הפוסט קול קורא: החממה לאמנות מקום בחיפה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

27 Jan. 2023

כשמעצבת האופנה מאיה בש נשאלת מהו האני מאמין העיצובי שלה היא עונה: ״הבגדים שאנחנו לובשים צריכים לשקף את החופש שלנו להיות נאמנים לעצמנו, ולא משנה מהי הסיטואציה שבה אנחנו מצויים. אנחנו צריכים להרגיש טוב ומשוחרר״.

הסגנון העיצובי של בש הוא הכלאה בין אסתטיקה אורבנית לנוחיות לבישה. היא מגדירה את עצמה כמעצבת אוונגרדית שמציעה עיצוב מינימליסטי ומעורר מחשבה, שמטשטש הבדלים מגדריים. ״אני מעצבת קונסטרוקטיבית עם חוש הומור״, היא אומרת, ומתכוונת לדוגמה לחולצה שעליה מודפסות מילים.

בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך

במקום הדבר עצמו: המילה ״כיס״ במקום שבו אמור להיות כיס, או הדפסה של הכיתוב ״סיכת דש״ בשפה הרוסית, במקום בחולצה שבו עונדים סיכת דש. בחולצה אחרת רשימה מדויקת של כל חוליות עמוד השידרה, ומספורן לאורך גב החולצה.

״ההשפעה לעיצובים האלה באה מהאוונגרד הרוסי, אבל מבחינתי אני שואפת שיהיה לי כיף בעבודה – והסוג הזה של הדברים עושה את זה. אני מאמינה שבאמצעות צבעוניות והומור גם הלקוחות הכביכול מונוכרומטיות שלי – יזרמו אתי. אני כל הזמן ממציאה סיבות עיצוביות להזכיר שאני קיימת״.

קולקציית 2022. צילומים: רוני כנעני

קולקציית 2022. צילומים: רוני כנעני

מאיה בש. צילום: רוני כנעני

מאיה בש. צילום: רוני כנעני

העיצובים של בש נעים על קו דק שבין מחויט לסטריט ולאחרונה, כך היא מעידה על עצמה, פרצה את גבולות המונוכרומטית. ״אני לא משיקה קולקציות עונתיות. אני משיקה דרופים ופועלת פחות באופן עונתי. יש בקולקציות שלי פריטים שמיוצרים בבודדים, אחד מסוגם, תוך שילוב של רקמות ופרינטים חדשים, בגזרות שמלוות את המותג בכל עונה״.

הפריטים החדשים שבולטים העונה הם בעלי פרינט של דובדבנים, ז׳קטים עשויים בדי קטיפה ובעלי צווארונים דרמטיים, סריגים בעבודת יד וצבעים חדשים לחליפות הטרנינג המוכרות. ״בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך״.

את כל כפר סבא ניקיתי

בש, בת 44, נולדה במחוז נובוסיבירסק שברוסיה. לארץ עלתה עם משפחתה בשנת 1991 כשהיא בת 12, וזו היתה עבורה חוויה לא פשוטה. ״נחתנו ישר לקרית ים, במהלך מלחמת המפרץ. כשירדנו מהמטוס שהיה מפוצץ בעולים חדשים, קיבלנו סלסלות של פירות יבשים לט״ו בשבט וגם מסכת אב״כ. חשבתי שמהמטוס אראה נוף של ניו יורק וקיבלתי בתים קטנים ומפוזרים. זה היה יום גשום ואפור. לא פשוט בכלל.

״אני הבת הקטנה מבין שתי בנות. אחותי הגיעה ישר לאוניברסיטה והיה לה יותר קל. לי ממש לא. תקופה ארוכה התגעגעתי, הייתי מאוד נוסטלגית. במשך חמש שנים התכתבתי עם תשעה חברי ילדות באופן אינטנסיבי. מאז ביקרתי בעיר שבה נולדתי כמה פעמים. זה הבית שלי. בקרית ים, לשם הביאו אותנו, פיזרו קרוואנים בכל פינה. הגדירו אותם אולפן. חילקו אותנו לקבוצות בנות 60 ילדים, בטווחי גילים מגוונים, ואמורים היו ללמד אותנו עברית. אבל עברית לא יצאה משם. מרבית העולים שהיו איתי שם היו מקווקז, אז למדתי קווקזית.

״הייתה לי חברה קווקזית בשם רעיה. היא היתה בת 12 וכבר משודכת ומאורסת. הייתי בטוחה שאלו החיים. קינאתי בה. ההורים שלי לעומת זאת לא חשבו שבשביל זה הם עלו לארץ, והחליטו שאנחנו עוברים לכפר סבא, גם שם המשכתי בחיי האפורים. הייתי ילדה שקופה שסבלה מהצקות. בגיל 13.5 כבר התחלתי לעבוד בפיצרייה ובהמשך הערב ניקיתי בתים, משרדים, חנויות, קניון בכפר סבא, בריכות שחיה. את כל כפר סבא ניקיתי.

״הדבר הטוב שיצא מזה הוא שהבנתי שאני אדם שיודע לעבוד. שאין דבר שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. יש דברים שאולי אין לי את הידע לעשות אותם, אבל אני אעשה כל מה שצריך ונדרש. אם צריך לנקות אנקה ואם צריך לסחוב – אסחוב. אני חושבת שבזכות התכונה הזו גם שרדתי את הקורונה. ידעתי מיד להסתדר עם הסיטואציה״.

איך ומאיפה הגיעה יצירתיות? עיצוב?

״עוד ברוסיה שלחו אותי ללמוד ציור. גם בארץ השתתפתי באיזה חוג, אבל לא הייתי ילדה מוכשרת במיוחד. כל מה שרציתי היה לצאת מכפר סבא. חשבתי שזו עיר שאסור לה להתקיים, רציתי לצאת משם ולהתחיל משהו חדש. ההורים שלי לא באמת ידעו או הבינו. בתיכון כתבתי ביומן שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל ידעתי שזה משהו יפה ושיתאים לי לצאת מתוך האפור שחייתי בו.

״ההתפוצצות הגדולה היתה כשטסתי לחו״ל לפני הצבא, עם כל הכסף שחסכתי מעבודות הניקיון. זה היה אדיר ופתח לי את הראש ואת הצ׳אקרות. חזרתי והתגייסתי ובאופן מפתיע מוינתי לתפקיד איכותי של מאבחנת מחקר – תפקיד טוב שגרם לי לחשוב שאני כנראה יכולה לעשות עם עצמי משהו״.

בש החליטה לנסות להתקבל ללימודי עיצוב, למרות שלא ממש ידעה להגדיר איזה עיצוב. היא הכינה תיק עבודות שהיו מבוססות על רדי־מייד, והתקבלה לשנקר, וסיימה את הלימודים בשנת 2004, עם פרויקט גמר בהנחיית תמרה יובל ג׳ונס (״היה בינינו חיבור עמוק״). עוד לפני שסיימה את הלימודים החלה לעבוד בחברת אופנה מאיסטנבול שעבדה עבור השוק הבריטי. ״כשסיימתי ללמוד טסתי לאיסטנבול אבל הספיקו לי שבועיים כדי להבין שאני לא רוצה לעבוד בקולקטיב, ועל אף הפיתוי הכספי החלטתי לחזור ארצה״.

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

2015. צילום: דיוויד מסקי

2017. צילום: רוני כנעני

2017. צילום: רוני כנעני

2018. צילום: אסף עיני

2018. צילום: אסף עיני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

עם חזרתה עבדה בש בין השאר עבור כתומנטה, רוני בר ודלתא, אבל בשלב מסוים החליטה שהיא רוצה להיות עצמאית. ״לצאת עם הדגם הראשון לקח לי תשעה חודשים, כי האמנתי שהוא זה שיטביע את החותם שלי. זו היתה חולצה שהייתי שלמה איתה. רקמתי את השם שלי מאחור, וזה הפך להיות הלוגו וסימן ההיכר שלי עד היום. גם כיום אני יוצאת מפעם לפעם עם קולקציות קפסולה רקומות.

אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות

״החולצות הפכו לסיפור הצלחה והמשכתי לקולקציה שלמה עם פריטים שהפכו מאז איקונים – החולצה המעוותת, מכנסי הגטקעס ועוד. החלטתי שאני פותחת חנות והתגלגלתי לגן החשמל שהיה אז ממש בתחילת חייו המסחריים. זו היתה תקופה נפלאה. מאז אני בשכונה הזו – עברנו לחנות גדולה יותר אבל זה הלוקיישן שלנו״.

סגנון נטול־מגדר

המותג מאיה בש, שחוגג השנה 17 שנים להקמתו, משתנה עם הגיל. ״אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בנראות של התלבושת האחידה – החולצות האחידות, הצווארונים, הכפתורים ועוד. חייטות מאוד מעניינת אותי ואם הייתי יכולה לעשות רק ז׳קטים – זה מה שהייתי עושה״.

אבן דרך משמעותית נוספת בחייה המקצועיים של בש היתה לימודי ההמשך שלה בבית הספר הגבוה לאופנה סיינט מרטין שבלונדון, לשם התקבלה על בסיס מלגה מטעם הבריטיש קאונסיל. היא נסעה ללונדון כבר כבעלת משפחה, מלווה בבן זוגה ובבתה הבכורה שהיתה אז בת חמש. ״בראיונות הקבלה נדרשתי להגיד מה אני מצפה מהלימודים. עניתי שאני רוצה לכתוב את העסק שלי – וזה מה שעשיתי. כתבתי את השינוי שאני רוצה להעביר את העסק. כתבתי ובכיתי. זה היה קשה, אבל מצוין. חזרתי לארץ ומימשתי את כל מה שכתבתי. זה היה כרוך בין השאר גם בצמצום הצוות״.

נכון להיום בש מעסיקה חמישה עובדים, אחת מהן היא אמא שלה שלימים הפכה להיות הסורגת של המותג, שבקולקציה שלו משולבים פריטים סרוגים. כל הפריטים בקולקציה מיוצרים בארץ – נגזרים בתל אביב ונתפרים ברחובות. במהלך השנים, היא מספרת, הולכים ומתרבים לקוחות גברים – מה שמשמח אותה מאוד כי מראש היא הגדירה את סגנון המותג שלה כנטול־מגדר.

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

birds

בגיל 30 גילתה בש תחום חדש: ריקוד. ״כילדה לא ניגנתי על פסנתר ולא רקדתי בלט, אבל אני עדיין חולמת שאהיה רקדנית. את המחול גיליתי בגיל כשהצטרפתי לקבוצת ריקוד ביפו ואיתם רקדתי שלוש פעמים בשבוע, חמש שעות ביום. זו היתה התמסרות טוטאלית. הפסקתי כי הייתי בהריון עם הבת השניה שלי.

״היום עיצוב תלבושות למחול הוא חלק מהפעילות העסקית שלי, שכוללת שיתופי פעולה עם תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה ועם עולם המחול. עיצבתי את התלבושות למחול של גלית ליס – למופע ״כחולות״ שרוקדות בו נשים בנות 60-80, עיצבתי לרננה רז וליסמין גודר. אני עושה גם שיתופי פעולה עם אמניות, כמו קולקציות שיצרתי עם איורים של האמניות זויה צ׳רקסקי ואנה לוקשבסקי. עכשיו אני בעיצומו של שיתוף פעולה עם הרוקמת אביגיל קולקר ועם עוד יוצרים מתחומים שונים״.

ומה מכאן?

״אני חושבת שאני קצת פנטזיונרית. אני לא אחת שיכולה לעבוד עם תוכניות חומש. אני רוצה ללמד את עצמי לחזור ולהתייחס אל החיים כהרפתקה. אני רוצה שתהיה לי פנטזיה שאוכל להתמקם בתוכה. לחיות את הכאן והעכשיו. בינתיים מה שאני עושה לטובת העניין הוא שבכל אוגוסט אני סוגרת את החנות (מלבד חנות האונליין) ומוציאה את כולם לחופשה מרוכזת, כי אני רוצה לרגע לא לחשוב על העסק. ממילא באוגוסט חם פה ויש פחות לקוחות, וגם אני רוצה לנוח, לחלום ולנשום. זה נותן לי אוויר״.

הפוסט מאיה בש מאתגרת את הדימוי הקונבנציונלי של האישה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

27 Jan. 2023

מי?

אורי דובדבני, בן 33, עברתי לאחרונה מירושלים לתל אביב.
אתר /  אינסטגרם

סטטוס זוגי?

אי־זוגי טרי, כרגע לא בחיפושים. 

מה בצלחת?

אני אוכל־כל עם עבר של שבע שנות צמחונות ועוד 22 שנות שמירה על כשרות. תמיד יש בבית שקית שיבולת שועל ותפוחים ירוקים, ומתוקים הם סוג של נחמה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

באטליה שמי מוצגת התערוכה שלי ״עמוד התווך הקוסמי״, שאצרה סמדר שינדלר. בתערוכה הזו אני ממשיך לעסוק במתחים ובחוויה שבין ״להופיע אמנות״ לבין ״לעשות אמנות״, הפעם דרך דיאלוג עם פסליו של יחיאל שמי. כיוצר בינתחומי שמשלב מדיומים פלסטיים ופרפורמטיביים, עניינה אותי התפיסה של שמי לגבי פיסול לפיה ״משמעות הפסל נובעת מעצם נוכחותו״. צללתי אל המשולש הזה של פסל־נוכחות־משמעות, אל היחסים שבין גוף חי לבין חומר מפוסל – על פניו לרוב האחד נע והאחר דומם.

אבל בתהליך העבודה חיפשתי את נקודות ההמסה של ההגדרות האלה – כשהדומם מונפש, כשהחי ניצב במקומו, כששניהם מצטלבים לנקודה שבה החומר/הגוף נע וגם דומם בעת ובעונה אחת – בעל משמעות מעצם נוכחותו וגם מצביע על משמעות אחרת בהיותו דימוי. עבודות הווידאו שמוצגות בתערוכה ובמרכזן סרט קצר, פורשות אפשרויות שונות של נוכחות גופנית המתפקדת כמסמן ו/או כמסומן. את הסרט צילם אבי סימן־טוב המדהים, שותפות ושותפים לו עוד רבות וטובים (חפשו אותם בקרדיטים).

עמוד התווך הקוסמי. צילומי הצבה: דניאל חנוך

עמוד התווך הקוסמי. צילומי הצבה: דניאל חנוך

birds

בין המשתתפות והמשתתפים מופיעה גם כרם שמי – נכדתו של יחיאל שמי, שהכרתי לראשונה כמורה לאמנות לחימה ותנועה. בהמשך התיידדנו ואף יצרנו יחד במסגרת פסטיבל ״צוללן״. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה, היה נראה לי טבעי לקשר בין כל החלקים האלה. כרם מציגה בעבודות תרגול בסיסי מעולמה התנועתי – עמידה סטטית ממושכת, מלאת חיות, המכונה the cosmic pillar, שממנה נגזר שם התערוכה. ההשתתפות של כרם ושילוב התוכן התנועתי שהיא מביאה היו ערוץ נוסף בדיאלוג הבין־דורי והבין־תחומי שליוו את תהליך היצירה שלי.

מעבר לתערוכה, אני משתתף בימים אלה בעבודתה של מרב סבירסקי ״להקה״ שמוצגת במוזיאון תל אביב כחלק מתערוכת ״דמיינו מוזיאון״ (אוצרת: רותי דירקטור).

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

את הסופר דויד גרוסמן. בשנות התיכון ובצבא קראתי הרבה ספרים שלו. מצאתי בהם מפלט ואוויר של הגיון, הומניות ופואטיות. נתקלתי בו כשהייתי חייל והתרגשתי מאוד, זה היה בערך שנה אחרי שהבן שלו – אורי – נהרג בלבנון. כשהוא שאל איך קוראים לי היססתי לרגע ועניתי ״אורי״. הסתכלנו אחד על השני לרגע ארוך ושתקנו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני לא בטוח שיש לי פרויקט חלומות ספציפי, יותר מעסיק אותי למצוא את פורמט החלומות של חיים ויצירה. וגם – הייתי שמח לתור את העולם ברזידנסים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

הייתי עם אח שלי בחנות יד שניה, הוא מצא לי טי־שירט לבנה צמודה עם פרחים שמחכה ליציאה המתאימה, אני מצאתי חולצת שרוול ארוך אדומה, גדולה עלי במידה או שתיים – והיא הבגד המועדף עליי כשאני בבית.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך עבודת וידאו ״עמוד התווך הקוסמי״. צילומים: אבי סימן טוב

מתוך עבודת וידאו ״עמוד התווך הקוסמי״. צילומים: אבי סימן טוב

הפוסט מה קורה // אורי דובדבני הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

26 Jan. 2023

כשענבל ברון החלה בשנה שעברה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת AppsFlyer, זה היה אחרי קריירה של עשור בעולמות ה־UX, שכללה בין השאר את ניהול הסטודיו בחטיבת התוכנה של HP, שהתמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus.

״הרגשתי שהגעתי לתקרת זכוכית, חיפשתי את האתגר הבא״, היא מספרת. ״היה לי ברור שאני רוצה לנהל, תפקיד עם ראייה רחבה, לא בהכרח הנדס־און, לא קורפורייט בחו״ל, חברה יותר קטנה, עם די.אן.איי ישראלי, עם פאונדרים ישראלים; חברה שיהיה לי מקום להתקדם בניהול ולהביא את האימפקט שאני רוצה.

״אפספלייר היא חברה ששמתי לב אליה כבר ב־2015 ביריד מקצועי: כשכולם היו מעונבים, הם עשו מסיבה והזמינו לאפטר־פארטי. זו הייתה חברה מעניינת, עם מיתוג מעסיק אחד החזקים בארץ, ורציתי להבין אם זה סתם רעש שעושים שופוני או שזה באמת״, היא מוסיפה בחיוך.

אפספלייר, שפיתחה יכולות ניתוח ומדידת קמפיינים דיגיטליים, הוקמה ב־2011 ומונה כיום 1,500 עובדים שעובדים ב־20 סניפים ברחבי העולם. לחברה מעל 12 אלף לקוחות בהם מותגים כמו נייקי, טיקטוק, איביי, דיסני, HBO ועוד. היא נותנת לאנשי השיווק (המשתמשים העיקריים) שמפרסמים בשלל ערוצים (מטא, טוויטר, גוגל אדס, סנאפצ׳ט, איירון סורס ועוד) מקום אחד מרכזי שבו הם יכולים לנתח, להבין את הקמפיינים ואת הרווחיות שלהם ביחס להשקעה. בנוסף אפספלייר נותנת כלים שמאפשרים לבצע אופטימיזציה לקמפיינים.

״במקום להיכנס לכל אחד מהערוצים בנפרד, הפלטפורמה של אפספלייר מאפשרת לך לנתח ולהבין את הביצועים של הקמפיינים שלך במקום אחד. זו פלטפורמה לאנשי שיווק, על כל גווניהם, שמאפשרת מדידה, ניתוח ואופטימיזציה של הקמפיינים, כולל תחזיות ותובנות. האתגר הוא בעיקר יו־איקסי: איך לא רק מכניסים את אנשי השיווק לפלטפורמה, אלא גורמים להם לחיות בתוך הפלטפורמה ולקבל ערך. זה מוצר מורכב, מערכת מרובת תרחישים, פונקציונליות, משתמשים״.

ומה האתגר בגילדת המעצבים?

״האתגר של גילדת מעצבי המוצר שאני מנהלת הוא לראות את השלם מתוך החלקים השונים. אפספלייר בנויה מלמעלה מ־10 צוותי מוצר, ולכל צוות מנהל משלו. האתגר העיקרי שלנו הוא יצירת הוליסטיות ופשטות בתוך מערכת מאוד מורכבת, במציאות שבה הצוותים מתנהלים כחברות סטארט־אפ״.

איך זה עובד?

״גילדת מעצבי המוצר מונה 19 מעצבים שעושים את כל הסייקל של המוצר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, ומתעסקים מהבטים רחבים של UX ועד דיזיין־סיסטם. אני מאוד מאמינה בדיזיין־סיסטם, במיוחד בפלפטורמה שיש לה כל כך הרבה מוצרים. בנוסף יש את כל נושא ההעשרה, לצאת לכנסים, ערב מנטורינג לג׳וניורים, ועוד.

״בסוף זו פלטפורמה אחת שמאוד צמחה, מאוד טכנולוגית, ולא דיברה בשפה המשתמש במרכז. נכנסתי בנקודה של אתגר עצום, איך גורמים לכל המעצבים להרים את הראש, להסתכל ימינה ושמאלה, ולראות איך אנחנו יוצרים אחידות ובהירות במערכת״.

מחקר איכותני זה אמפתיה נטו

ברון, בת 47, מספרת שמגיל צעיר נחשפה לעולמות היצירה. אביה, הרי ברון, פסל, שימש כראש המחלקה לפיסול במכון אבני, תרם את ״פסל המשפחה״ (אבא אמא ואני) לעיר תל אביב, ״ואפילו עזרתי בסטודיו הקטן בצפון דיזנגוף בעבודה על הפסל שמוצב מסוף שנות ה־70 בפינת הרחובות גורדון ודיזנגוף.

״כשגרנו ב׳וורספוודה׳, כפר אמנים בצפון גרמניה, אבא הציג תערוכה משותפת עם מירו ב־1981. הייתי אז בת שש והחלטתי שאני גם מציגה את הציורים שלי: הגלריסטית נתנה לי דפים והתחלתי לצייר מהכסף שהרווחתי. קניתי למחרת בובת פרווה בכלבו גרמני״.

אמה, בתיה ברון, סופרת ועיתונאית, כתבה את הטור ״יומנה של ענבל״ במעריב לנוער והוציאה שלושה ספרים בסדרה שהפכו לספר איקוני לבני הנוער בשנות ה־80. ״כבת יחידה הרבה שנים הייתי במרכז ושותפה לעשייה וחלק ממנה, הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא.

״במקביל, כל השנים חייתי את חיי הלילה בתל אביב, הבית השני שלי היה אלנבי 58. כבר אז התחיל לקרוץ לי העולם של תקשורת חזותית, ובתחילת שנות ה־2000 הייתי שותפה ביסוד בוטיק המעצבים של דיזנגוף סנטר״.

הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא

ברון סיימה את לימודי העיצוב התעשייתי במכללת אסכולה (2002) והתחילה לייצר גופי תאורה רדי־מייד כשהיא מושפעת מ״דרוג דיזיין״ ההולנדים, והגופים נמכרו בהצלחה בחנות מוזיאון תל אביב ובסוהו. ״כשעברתי לגרמניה התחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב תעשייתי שהיה לו שיתוף פעולה עם סדנת מברשות מפורסמת שבחזיתה חנות ברחוב הראשי בשכונת קרויצברג, שבה הועסקו עיוורים וכבדי ראייה.

״בעלי הסטודיו החליטו גם לייצר את הגופי תאורה בסדנה ולמכור אותם בחנות ביחד עם מוצרים אחרים, כולם מיוצרים על ידי בעלי המוגבלויות מהמפעל. על אף ההצלחה הבנתי די מהר שברלין היא לא עיר תעשייתית והתחלתי להתעניין במסלול לימודי תקשורת חזותית״.

פרויקט הגמר שלה בברלין כלל אסופת ספרים שעסקו בנקודות ההשקה בין ברלין לתל אביב. לאחר מכן עבדה כשנה וחצי במהדורה הגרמנית של מגזין ואניטי פייר. לקראת חזרתה בשנת 2010 לישראל הבינה ברון שאת השילוב בין עיצוב תעשייתי לתקשורת חזותית היא רוצה לקחת לעולמות ההיי־טק. היא החלה לעבוד עוד בברלין כמעצבת מוצר ב־txtr, על המתחרה הגרמני של קינדל של אמזון, וכשחזרה לישראל החלה לעבוד בשנת 2011 בחטיבת התוכנה של HP כמעצבת. בשנת 2017 החברה התמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus, שם החלה ברון את תפקידה כמנהלת הסטודיו הגלובלי לעיצוב המוצר.

״בחטיבות המוצר השונות במיקרופוקוס יש מעצבי מוצר רבים, כשהדיזיין סיסטם וה־UX הם באחריות הסטודיו המרכזי. הסטודיו היה קיים כבר ב־HPE והוא ממשיך עד היום, אני קיבלתי את הנהלתו אחרי המיזוג. בשנה שעברה החלה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת אפספלייר״.

birds

״אני מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר. בלי מחקר זה רק איטרציות. יש כל כך הרבה דברים: עיצוב מבוסס משתמש, תרבות שעיצוב מניע אותה – זה צריך להיות המיינדסט. בכל שבוע שני יש לי פגישות אישיות עם חצי מהגילדה, אני נותנת להם מענה מקצועי, אנחנו מנהלים שיחות על אופק מקצועי, על אסטרטגיית ה־UX – מה הערך שלנו כגילדה. זה הבסיס לאסטרטגיה שאפשר להניע ולהצליח איתה, והשנה הקרובה תהיה שנה אסטרטגית בכל השוק – להבין את הביזנס. חובת ההוכחה היא עלינו, הגילדה. כולם עושים פה הכל מקצה לקצה, עקומת הלמידה שלנו היא עצומה״.

איך זה בא לידי ביטוי בתוך החברה?

״אני מאוד מאמינה בשיתוף פעולה בתוך החברה. אם מישהו בא עם רעיון וצריך לפתוח ערוץ תקשורת בין המעצבים לפיתוח, אני מאמינה בסטנדרטיזציה. אנחנו יצרנו את הסטנדרט, העברנו אותו באירוע חברה למפתחים וזה היה סופר מוצלח: הצלחנו ליצור סטנדרד של עבודה שכולם עובדים באותה צורה, שלא יהיה ג׳ונגל. נותנים לי פה את כל התמיכה לקבע את זה. אם יש לי רעיונות ויוזמות אני אקבל את המשאבים ואת הגיבוי״.

את באמת מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר?

״כן, אני מאוד יעילה, מסודרת ואוהבת לפשט דברים. בארגון הקודם עבדנו המון על איטרציות של עיצוב שהלכו לפח. לא הבנתי למה. בגלל שאנחנו עובדים פה עם המון דאטה והמון יוזרים, הרבה השערות נזרקות לאוויר אבל המעצב צריך לעשות את המחקר האיכותני שלו, על מנת להפריך או לאשש את ההשערות האלו. לראיין משתמשים, להבין מה הבעיה מעבר לדאטה: מה מפריע לך, איך אני יכולה לעזור לך?

״אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו״.

אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו

את יכולה לתת דוגמה?

״תהליך האונבורדינג הוא סופר אסטרטגי באפספלייר, בגלל ריבוי המשתמשים ואינספור התרחישים. ראינו בדאטה שבשלבים מתקדמים אחוז די גבוה של יוזרים נוטשים. אבל מה גורם להם לנטוש? מה מתסכל אותם? זו לא אינפורמציה שקיבלנו מהדאטה הכמותני: תחושות, רגשות והנחות הן לא אמצעי טוב לקבלת החלטות. רק בעזרת מחקר איכותני בשילוב דאטה, עם הרבה מחשבות על פרסונליזציה וגיימיפקציה, יכולנו למקסם את חווית המשתמש.

״מחקר איכותני זה אמפתיה נטו, תסכול לא עובר במספרים; הוא עובר כשמדברים. אנחנו אמנם חברת B2B אבל באונבורדינג אנחנו לוקחים כל אחד ביד. המטרה בסוף היא לפוצץ את ההנחות של מנהלי מוצר שאומרים למה? ככה. אני לא מאמינה בפרסונות, אני מאמינה באנשים עם שמות. כמה שנבין יותר אנשים נפתור בעיות לקהל גדול יותר״.

מה הפרספקטיבה שלך על עולם העיצוב, מה השתנה ומה לא?

״השתנה המון: הסקייל השתנה, הטכנולוגיה השתנתה, העולם השתנה, המקצוע השתנה, התבגר, הוא כבר לא אמורפי, הוא משהו ברור, ויותר ויותר חברות מבינות את הערך של UX. מה שלא השתנה, עוד מימי ההפקות בדיזנגוף בסנטר, זה שגם פה בסוף אני עובדת עם אנשים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, ולהביא אותם להצלחה״.

הפוסט ענבל ברון מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

SCAN TO VIEW AND BOOKMARK THIS PAGE ON YOUR PHONE
BACK TO TOP