ערב רב

28 Jan. 2023

קול קורא לטקסטים עבור ״שוקת״, כתב העת החדש של איגוד האוצרות והאוצרים

איגוד האוצרות והאוצרים חונך כתב עת חדש!

כתב העת ״שוקת״ הוא פורום לכתיבה על פעולת האוצרות ועל האוצרותי בישראל.

המגזין, שעתיד להתפרסם מדי חצי שנה, יהווה את הזרוע התוכנית של האיגוד וישמש קול לעשייה המחשבתית של קהילת האוצרות והאמנות הישראלית, תוך דגש על ראייה פלורליסטית והזנת רעיונות הדדית. בתשתית פעולת המגזין מונחת אמונה בכוחה של פעולת האוצרות כמנוע בתרבות ובחברה דרך עמדה ביקורתית. המגזין הוא במה לכתיבה מקורית, לחקר וניתוח תערוכות עבר והווה, לתרגום ודיאלוג עם תאוריות מן השדה הבינלאומי, לחשיבה מתודולוגית ופיענוח מושגים, למבט רפלקטיבי, ובעיקר למי שרוצה לכתוב, לקרוא ולחשוב דרך האוצרות על העולם.

המגזין ישמש כאתר שיתוף של חוכמת ההמונים וכסלון שיחה פנים קהילתית, לצד הזמנת חוקרות.ים והוגים מדיסציפלינות מחקר חיצוניות. תקוותנו היא שיהפוך עם הזמן גם לספריה פתוחה בה יאסף ויובנה ידע על האוצרות לשימוש אוצרות.ים, חוקרות.ם, אמניות.ים והקהל הרחב. שאיפתנו כעורכים.ות, היא לייצר מצע מעבדתי בו עבודת העריכה היא מופע אוצרותי בפני עצמו, דרכו יוזמנו עורכות.ים ואוצרות.ים חיצוניים להציע מתודולוגיות עריכה חדשות.

הנכן.ם מוזמנות.ים להגיש הצעה לטקסט באחד מהנושאים הבאים:

  1. שחייה בהתכתבות: מאמר תגובה לטקסט תיאורטי בעל השפעה על פרקטיקה אוצרותית / טקסטים שנכתבו על הפעולה האוצרותית / טקסטים שנכתבו לתערוכה (בעבר או בהווה).
  2. מבט עכשווי על תערוכה מהעבר: מאמר תגובה המתייחס לתערוכה שהוצגה בעבר הקרוב והרחוק בארץ או בחו״ל, ומתייחסת אליה מן ההווה.

ארכיון המגזין

עולם האמנות המקומי כתב וכותב מיום היוולדו. אנחנו מחפשים את אותם מאמרים חבויים או קאנונים שעיצבו את עולם האוצרות המקומי סביבנו. עזרו לנו למצוא אותם! אם יש לכן.ם טקסט משמעותי שאתן.ם זוכרות מן העבר וחושבות שראוי לפרסום, שלחו לנו אותו ואנחנו נדאג לזכויות הפרסום המחודש שלו.

הנחיות הגשה לטקסטים

  • על ההצעה להיות תיאור ברור ותמציתי של הטקסט בהיקף של עד 200 מילה (הטקסט הסופי יהיה בין 800 ל-1000 מילה)
  • את ההצעה לשלוח כקובץ word יחיד ובו כותרת, שם מגיש.ה ופרטי מייל
  • נא לכתוב בשורת הנושא במייל:        ״הצעה לכתב העת שוקת / שחייה בהתכתבות״

או ״״הצעה לכתב העת שוקת / מבט עכשווי״

או ״הצעה לכתב העת שוקת / ארכיון המגזין״

שכר טקסט אוצרותי שיעלה לאתר כתב העת: 800 ש״ח

את ההצעות ניתן לשלוח עד לתאריך 1.3.2023 בשעה 16:00 לכתובת המייל: hashoket23@gmail.com

הנחיות הגשה לארכיון המגזין

  • את המאמר המוצע יש לשלוח כקובץ או כקישור, לצד כמה מילים מצידכן.ם מדוע הוא חשוב לפרסום מחודש
  • אם יש לכן.ם את פרטי הקשר של הכותב.ת, או מחזיקי זכויות הפרסום אנא שלחו לנו

לשאלות ניתן לפנות בכל עת לכתובת המייל: igud.otsrim@gmail.com

ועדת המערכת של כתב העת תעבור על ההצעות ותשובות יינתנו עד 1.4.2023

בהצלחה!

איגוד האוצרות והאוצרים

איגוד האוצרות והאוצרים הוקם בשנת 2021 וחרט על דגלו לשמש בית מקצועי לאוצרות.ים, לקדם את תחומי האוצרות והאמנות ברוח של שוויון, חופש הביטוי ועצמאות הפעולה האוצרותית. באיגוד מעל 200 חברות.ים.

הפוסט קול קורא לטקסטים עבור ״שוקת״, כתב העת החדש של איגוד האוצרות והאוצרים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

27 Jan. 2023

אמיתי מנדלסון: סיגלית שלום. אני מדמיין אותך עומדת מעל ים המלח, מביטה עליו, על המקום שהוא עבורך מקור השראה ומאגר של רעיונות ויצירתיות, ואני רואה בך מעין אשת לוט. אותה אישה, שהביטה לאחור על אסון סדום ועמורה שהמיט האל על מקום מגוריה, והפכה אותו (ואת עצמה) ל"פסל", לאנדרטה של אותו אסון. צורת הפסל מזכירה לי גם את הנזיר מהציור של קספר דויד פרידריך "הנזיר מול הים" (1810-1808): קו אנכי המחבר בין שמיים לארץ, בין הרוחני לארצי ובין המים ליבשה. אני מדמיין את המפגש הראשון שלך עם ים המלח, ורואה אותך יורדת למקום הנמוך בעולם, לבד, טובלת במים המלוחים. תוכלי לספר לי על המפגש שלך עם האתר המיוחד הזה – מפגש, שממלא את מעיין היצירה שלך כבר כמעט עשרים שנה?

סיגלית לנדאו: שלום אמיתי. הגישה שלי קצת פחות דרמטית ואולי יותר דינמית מהסצנה של אשת לוט ומן הציור "הנזיר מול הים", מה גם שבניגוד לים הנשגב שבציור, את חופו המזרחי של ים המלח אפשר לראות בבירור מהחוף המערבי; אין פה אופק מטאפיזי או מיסטי. למרות השוני ביני לבין קספר דויד, אני מודה שבנעוריי היו לי רגעי חיפוש אחר מקומות ומצבים קדמוניים או טבעיים יותר מבחינה רוחנית. אימי נפטרה כמה שנים טובות אחרי שהבנתי שנזירה (במנזר האחיות ציון, א"מ) כבר לא אספיק להיות, ואחרי שברגע האמת, בזמן ביקור בקניה, בחרתי שלא להצטרף לשבט מסוים. אלו דברים ש"כמעט קרו" לפני שהחלטתי ללכת ללמוד אמנות.

אחרי מותה של אימי נסעתי לים המלח ולים האדום עם חברי אלעד קליין ז״ל. התחנה הראשונה בדרכנו היתה למרגלות קיבוץ עין גדי. שיחקנו בבוץ האפור כמו ילדים, וכך התחילה העבודה על תערוכתי "הפתרון האינסופי". החיבור בין שמיים, ים ויבשה לתחושת הבדידות היו שם, ולדעתי הם עדיין מאפיינים את המקום הזה. החוף אמנם השתנה אבל כבר אז הים שיווע לנחלים שעזבוהו וחופיו נראו כמו געגוע לנחל… זה היה בחורף. אלעד נשאר על החוף, ואני נכנסתי למים למרות הרוח שנשבה והים האפור. הוא צילם אותי יוצאת מהים "בהיריון", עם כל התערוכה בבטן. היתה בי ודאות שזאת תהיה הדרך להיפרד מאימי. האם היתה שם התגלות או נוכחות דתית? – יש סיכוי כזה.

אשת לוט נוגעת באסור, נוגעת ונגועה במבטה העיקש והטבעי אל העבר ואל הזיכרון, מפנימה באמצעותו את השמדת ביתה. בחזרה הראשונה שלי אל הים שכל־כך אהבתי בילדותי שחיתי רחוק, מחפשת להיטמע בטבע הגדול שהיה מוכר לי ושנתן באישה הצעירה שהייתי אותות ותחושות של פריון וכיליון לסירוגין. הדמעות שלא הצלחתי להזיל על קברה של אימי התנקזו לזיכרון מוחשי של משפחה קטנה שיצאה בשבתות לבילוי בטבע על־טבעי, בים המלח, באתר המוות המיוחד והפרטי שלנו. נתתי למערבולת האבטיחים את השם ,DeadSee כי היא מצולמת מנקודת מבטה של אימי. see/sea הוא משחק מילים – היא אהבה מילים ואהבה לשחק בהן. את "הפתרון האינסופי" הקדשתי לה.

א.מ: ים המלח מאפשר מטמורפוזה, הפיכה של משהו אחד למשהו אחר. החומר של הים, התמצית ו"הבשר" שלו, הוא המלח עצמו, הלבן, הגבישי, שעולה ומצטבר על כל מה שנכנס לתוכו ויוצר כיסוי נוצץ ומסתורי. מתי ואיך גילית את התופעה הזאת?

ס.ל: היצירה ביהלומי המלח התחילה בקיץ .2004 נתקלתי בתופעה הזאת במקרה, בזמן צילום של מה שנהיה טרילוגיית הווידאו הראשונה שלי שם. פסלי המלח הראשונים הוצגו לצד עבודות וידאו ופסלים פיגורטיביים מעיסת נייר במיצב "הפתרון האינסופי" במוזיאון תל אביב. באותה תערוכה התחלתי לגלול את האבן מעל סיפורי האישי ומעל סיפור הישרדותה בשואה ועלייתה של משפחתי ארצה. גבישי המלח נוצרים מתחת למים. הזמן והאקלים הם גורמים משמעותיים בתהליך היווצרותם. המטמורפוזה מתחילה בבחירות ובניסיונות, ובשיקוע של האובייקטים לתוך המים – שיקוע המנוגד כל־כך לציפה הקיצונית שמתרחשת בים המלח. בשל המליחות הגבוהה של המים ]מעל ,[34% הכול וכולם צפים בימה הזו. יש משהו סמלי בשימוש בקשירות ובמשקולות בתהליך ההטבלה, במקום שבו כח הכבידה מאבד מתוקפו. אחרי שנים של ניסוי וטעייה למדתי הרבה על התגובות של החומרים השונים לתמיסה המורכבת של מי הים הזה ובמקביל נולדו רעיונות חדשים: ניסיונות, כישלונות, טכניקות וסוגיות של שימור – התהליך ממשיך גם היום, והוא עדיין מרתק ומסתורי. שום דבר אינו צפוי כשהיומיומי והחולף סופגים וסופחים לתוכם את הנצחי. הפרויקט מונע על ידי דחף בעל אופי היסטורי־שכבתי שמערב קפיאה, הגלדה וכיסוי ומביא לריפוי דרך תהליך טקסי של קינה.

המלח המתגבש על התיל ועל רשתות הדייג מתעתע מאוד. קשה לתפוס עד כמה הוא יכול לדמות ולהידמות לחומרים אחרים: לשלג, לשיש, לשברי זכוכית וליהלומים. גדלתי על סיפורים וזיכרונות מ״שם״, ממקומות שאקלימם אינו ים־תיכוני; על סיפורי חיים של דורות שבאו מערים וכפרים במזרח אירופה ובמרכזה, שמבחינת אקלים ודרך חיים הם ההפך המוחלט מהמדבר שנשקף מחלוני בצפון ירושלים. רפרודוקציות מאיוריו של מרק שאגאל לפואמה של אברהם סוצקבר "סיביר" היו תלויות על הקירות בבית הוריי. סבי יעקב סונטאג תרגם את הפואמה מיידיש לאנגלית, והביא להוצאתה לאור בלונדון. המשורר מתאר בה את זיכרונות ילדותו בנופי היער הסיבירי באהבה גדולה. נופיה הקפואים של אומסק מתוארים, כמו בציוריו של שאגאל, כנופים רכים המכוסים שלג. כילדה חוויתי בדמיוני את המרחבים הטהורים האלה, ההפוכים למה שחוויתי במציאות הממשית. ה"שלג" המאחד והמלוח הוא על כן גם מעין גלגול של מעגל הגירה או שיבה, של תעתוע והסוואה.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: ים המלח הוא מקום טעון. כשם התערוכה, הוא בוער ממטענים מיתיים, פוליטיים, אקולוגיים. רוחות ההיסטוריה נושבות בו. הפער בין המסתורין האופף את המקום הנמוך בעולם, שבולענים נפערים בו ומאיימים על המתקרבים אליו, ובין הניצול של משאבי הטבע על ידי האדם במאה השנים האחרונות הוא בלתי נתפס כמעט. אבות הציונות ראו בים הזה אוצר ייחודי, שיכול להועיל ולשרת את המדינה הצעירה, אך בעשורים האחרונים הגישה הזאת מתבררת כאסון אקולוגי, כפגיעה בטבע וכפציעה של אתר ייחודי. איך הפצע הזה – התעללות של ממש בים על השלכותיה הנוראיות באזור – בא לידי ביטוי ביצירתך?

ס.ל: היצירה בליבו של אסון אקולוגי לא נותנת מנוח. בכמעט עשרים השנים שבהן יצרנו סביב הים היינו עדים להידרדרות של האזור. הים הבוער ובריכות האידוי באגן הדרומי שוב אינם מייצגים תושייה ציונית אלא מעוז רווחי של תאגידים בינלאומיים משני צידי הגבול. הטרגדיה מתוקשרת וידועה בכל בית בישראל. עם זאת, ועל אף המודעות הציבורית הגבוהה, אוזלת היד גדולה. מיקומו של ים המלח בסדר העדיפויות הלאומי נמוך מגובה פני הים. העשייה, הגבורה, ההקרבה והעיקשות שנדרשו להקמתם של מפעלי ים המלח נדרשים כעת על מנת להצילו. מייסדי המפעלים בראשית המאה ה־20 בוודאי לא התכוונו להמשיך עד אין קץ את צילוק החופים על ידי בולענים ואת צמצום האגם והפיכתו לשלולית תמלחת. מלחמת הגרסאות על אודות מצבו של ים המלח מגלה עשרות שנים של עצימת עיניים מצד קובעי המדיניות, ולא רק עצימת עיניים אלא גם העדר מעוף וחזון. נדרש אומץ להכריע בחשיבות השמירה על המקום הייחודי הזה.

אני מצאתי חופש בעשייה מחוץ לסטודיו, מחוץ לתהליכי היצירה הרגילים. יצירה בים היא עבורי דילוג מעל העולם המתורבת אל האקס־טריטוריה – אל מערכת יפה ונוקשה שמכפיפה אותנו לעונתיות, למחזוריות ולאירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים. בקיץ הכבשן הוא לא אנושי, והעבודה בחום משבשת את שיקול הדעת… יש צד מזוכיסטי בכמה מתהליכי העבודה, שמתחיל מהרגע שיוצאים באישון לילה מהסטודיו בתל־אביב לכיוון דרום־מזרח. ההקשרים הציוניים והמיתיים שציינת – מצדה, בית הערבה, קומראן, סדום – הם חלק מהנרטיב הישראלי של כולנו. אצלי הם הפכו לממשות, אולי מפני שכילדה ראיתי בהם מעין ציווי אישי. היום אני רואה ביצירותיי גם קינה על ים שהולך ונכחד וגוף העבודה שלי הוא "מזכרת" ממנו.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: בין הים לגוף שלך מתקיים קשר הדוק. הכניסה לים בעירום, בלי הגנות ומחיצות, מזכירה טבילה במקווה או טבילה נוצרית, אך גם טבילת אש, אש הזיכרונות, אש המטען שים המלח נושא. איך את חווה את המפגש הזה בין הגוף שלך לים?

ס.ל: מעניין מאוד לשמוע את האופן שבו העולם שלך משתקף במי האגם. לא על הכול אני יכולה לפרט. לא את הכול שם אני מבינה; האוויר מכיל חמצן, ברומיד… ביחד עם בן זוגי יותם עבדתי על ספר בשם שנות מלח שבו אספנו, ערכנו ויצרנו חומרים חזותיים וטקסטואליים מ־15 שנות עבודתנו בים המלח. הספר המיוחד הזה, היקר לליבנו, יצא לאור בשנת ,2019 בהוצאת Cantz ,Hatje לרגל תערוכה שלנו במוזיאון לאמנות מודרנית של זלצבורג, והוא יוצע למכירה בתערוכה כאן.

החזרתיות והעבודה בצוות תורמים ליסוד הטקסי שיש ביצירה בים המלח. כל האזור נראה כמו מכוכב אחר, כאילו אתה נע על פני הירח. הטבילה בים רגע לפני שהשמש עולה מטהרת, מחברת עולמות, בוראת את הגוף מחדש, בגלל המכלול הקיצוני של הכוחות הפועלים באזור. בטבילה ובציפה יש גם משהו מהחזרה אל הרחם. הנוזל החם פועל באופן מסתורי, עוטף ולא מרפה, מרפא… אחרי כמה שעות אינטנסיביות של עבודה מגיעות גם צריבות "ייחודיות", וזה הסימן שהזמן הקסום והטקסי מתפוגג. הים, על כל סגולות המרפא שלו, מגלה את רזיו וחולשותיו של הגוף, את פתחיו וכמובן – את פצעיו. השמש מאתגרת את מי שמנסה לחיות ולהחיות את מה שסביב ים המלח; הערצתי נתונה לאנשים אלה.

א.מ: כמו הכנסת הגוף לים, העיסוק באבטיח, שמתיקותו מתפרצת כמו דם בכמה מעבודותייך המרכזיות, מחבר את המתוק והחי עם המלוח והמת. כשאת מרחפת בתוך הים על אבטיח יחיד, את עומדת על משהו לא יציב, מנסה לשמור על שיווי המשקל כדי לא ליפול. זוהי טבילה/טהרה/צליבה שמזכירה את התנוחה של מריה בציורי "העיבור בלי חטא." הריחוף שלך בתוך ספירלת האבטיחים ב־DeadSee מחבר ציפה במי המלח עם נגיעה באבטיחים הפצועים. אלה מופיעים גם ב״שולחן אבטיחים״ שלך שמזכיר את שולחן הסעודה האחרונה. תוכלי לדבר על בשר האבטיח? למה הוא כל־כך מרתק אותך ומה טיב השיח הדיאלקטי שלו עם מי הים המלוחים?

ס.ל: שאלתך בהחלט נוגעת בשלל נקודות השקה מלבד אולי במשחקי המילים שבוקעים משם הפרי: האב שהבטיח, הכאב שבטיח – מה שמוטמע ומוטמן בלא מודע. לבשר של הפרי הגדול והחייתי הזה יש דם מתוק, שהמוות והמלח הופכיים לו. האבטיח כפרי שלם וחתום הוא מעין נאד של מים (90%) בדומה לגוף שלנו (60%) וצורתו מושלמת. הדמיון לבטן היריונית הוא דרסטי. כשהתחלתי לעבוד עם אבטיחים, עשיתי זאת בעקבות הרצון לחבור למציאות ולממשי, לעומת מיצב הפרדס המדמם והסמלי של פירות הבאושים הפוליטיים, שאת דימומם יצרתי עם דבק ופיגמנט אדום בתערוכתי Country" "The ב־.2003-2002 בכמה מעבודותיי עם אבטיחים אני חושפת את בשר הפרי עם מלח. המלח גורם לו להפריש את מימיו כמו פצע, והפצע אינו דו־ממדי אלא דומה לאיברים פנימיים ולשליה.

"שולחן האבטיחים" שמוצג בתערוכה, בפעם הראשונה בארץ, היה חלק ממיצב שעסק באוכל והזנה שיצרתי בברלין, "חדר האוכל" (2007). בגלגולו הקודם היה השולחן הזה קולט אדים גדול במטבח של קיבוץ מנרה, תלוי במהופך כמובן. האבטיחים שעליו דומים מאוד לבשר, בשר אדום ומומלח שריכוז הסוכר בו עולה במהלך ימי התצוגה. בתהליך שמדמה הגלדה ושימור הם נהפכים מפרי גדול ומרווה לממתק מוצק, מצומצם ומיובש.

בחיפושיי אחר האבטיח הראשון, כדי ליצור את "מלח מים" (2005) – המזרקה של הילד שיושב על אבטיח ושותה את דמעותיו – למדתי על מחקרים שנעשו בחקלאות מדברית וגיליתי שיש כמה גידולים, שאפשר להשקות במים מליחים ממאגרים תת־קרקעיים. האבטיח הוא אחד מהם. המים אינם ראויים לשתייה אבל התוצאה מפתיעה: הפרי "מפצה" על ריכוז המלח שבמי ההשקיה על ידי יצירת ריכוז גבוה של סוכר. אבטיחים שהושקו במים מלוחים הם מתוקים יותר מאבטיחים שהושקו במים רגילים וקליפתם דקה יותר. אצלי, כך נולדת מטפורה, והפעם מטפורה להומאוסטזיס: תהליך של הסתגלות לתנאים לאו דווקא אופטימליים. גם הנפש מתעצבת באופן דומה, בתגובה לגורמים סביבתיים, ולא רק נפשו של היחיד אלא גם נפשות של דור.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: תערוכת "הים הבוער" מתחילה באגן טבילה ומסתיימת בעיסוק בגשר מעל הים שאת מתכננת לבנות בין ישראל לירדן. בעבודות הווידאו נוצרת תחושה של רצון למגע עם הצד השני: האבן שהגבר מקפיץ מעל הים (בגב הדפדפת) וההליכה מעל ההרים על חבל דק בין שמיים לארץ. תוכלי לספר איך ומתי הגעת לרעיון הגשר ומהן תחושותייך כלפי האפשרות המעשית והמטפורית שהוא מציע?

ס.ל: גדלתי בצפון ירושלים, על קו פרשת המים; הקו שמחלק את הארץ לאורכה ומפריד בין מי הגשמים המתנקזים לירדן, לים המלח ולערבה במזרח ובין אלה שמתנקזים לים התיכון במערב. מחלון חדרי בגבעה הצרפתית ראיתי את השמש זורחת על ים המלח, על הרי מואב, ובטיולים הליליים בחורשה מעל השכונה ראינו את ההשתקפות הכסופה של הירח על פני האגם. שטחו של ים המלח היה אז כפול משטחו כיום. בתווך שבין הר הצופים לגבעה הצרפתית שכן הכפר עיסאוויה שמנה אז קומץ בתים. חיינו בשכנות טובה. ילדי הכפר היו רועים את צאנם בהרים שבין הבתים המדורגים של השכונה ובין בית־הספר היסודי שלנו. הדרך שלי לשם עברה בדילוגים מעל שובלים של גללים וצמחי סירה קוצנית.

ההיבטים הגאו־פוליטיים של אזור ים המלח הם שהולידו את חזון הגשר שאני מנסה לקדם מאז הביאנלה של ונציה ב־2011. כשהרעיון נולד, עיבדתי אותו למיצב וידאו ובו 12 מחשבים ניידים שהנחתי על שולחן דיונים נטוש בביתן. חלף עשור, נוצרו עוד סקיצות ונערכו פגישות מלאות אופטימיות שלצערי העלו חרס. מבחינה מדינית שום דבר לא התקדם ואנחנו בנסיגה. חיינו, שלכאורה מתנהלים כשורה, הם חיים שיש בהם פחד והדחקה, איום מתמיד וחוסר ודאות טורד.

לאחר שנים של יצירה בים המלח הבנתי עד כמה הים הזה יכול להיות מקום של מפגש והזדמנות נדירה ויחידה במינה למימוש שותפות הגורל, בגבולות הנזילים, מתוך סכנת המחסור במים והתלות ההדדית: הטרגדיה האקולוגית מוטלת על כתפינו ועל כתפי שכנינו כאחד. לעבוד ביחד – אפילו על גשר קונספטואלי – משמעו להכיר בקיום המשותף שלנו. המיצב "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר" שהכנתי לביאנלה, כווריאציה על השיר של פול סיימון "התקרה של האחד היא הרצפה של האחר", מדבר על כך ששכנים תלויים לנצח זה בזה, כפי שמוכיחים הסכמי השלום הקר שלנו עם מצרים וירדן. כל הצדדים חווים איומים פיזיים ולכולנו יש צרכים ביטחוניים אך הצורך בתקווה גם הוא בוער: על הצורך הזה פרויקט הגשר בא לענות, זוהי הזדקקות עמוקה ולא תמיד מודעת… אחריותנו ההולכת וגוברת למזער את הנזק שנעשה לטבע היא בגדר ציווי. זהו אינטרס משותף שחשיבותו חורגת מעבר להישרדות ולעוינות הפוליטית. תקווה בצורת גשר, או בצורת אי שהוא גשר, תוביל לעוד תהליכים משדרי אמון, ואמון יכול להיבנות בהדרגה על ידי פרויקטים שהאנושות כולה תישא את עיניה אליהם. התקווה שלי ושל מומחים העושים במלאכה היא שנחדש את זרימתו של הירדן בעקבות החידושים בתחום התפלת המים. ביום ההיסטורי שסכר דגניה ייפתח, והירדן יחזור לזרום וימלא שוב את ים המלח, ישוקמו גם הגאוגרפיה וגם הביוגרפיה של האזור. בעקבות כך יבואו עוד ישועות. ביום שזה יקרה, בערת הים תשכך.

הפוסט הים הבוער תמיד הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

26 Jan. 2023

"דרך החלון" היא מופע של ישראליות המגולמת בבשר, ומסע הגילוי העצמי שנחשף בה מתחיל כבר בשמה. מעבר למטאפורה על העיקשות והחוצפה של הישראלים, יש פה אמירה גם על הבחירה של נבוק לעסוק בישראליות דווקא דרך אלמנטים אדריכליים צדיים: כניסה דרך החלון היא לא הבחירה הראשונה של בני האדם, שמעדיפים דלתות, אבל היא כן הדרך המקובלת להכניס אור ואוויר, שני היסודות הבולטים ביותר באדריכלות הישראלית, הרבה לפני הבטון הזכוכית או הפלסטיק. גם אם הם לא נוכחים בצורה משמעותית בחלל, אלו דימויים קריטיים להבנת התערוכה והפעולה המרכזית שבה היא עוסקת: מעבר.

בחלל המרכזי של התערוכה מוצבים כמו־פסלים שמורכבים משומרי סף – חזיתות בתים שהופקעו מתפקידן והוצבו במוזיאון – אובייקטים תלת־ממדיים שניתן להקיף בתנועה במרחב, איים של קצוות צפים בחלל המוזיאלי. מצדם האחד הם מציגים עצמם כתיבות דואר מתכתיות, חסרות חן, מוכרות להחריד מהרחוב הישראלי; מצדם השני הם מאוכלסים בכוסות יין מגושמות או בנעליים שנתלו על המתקן, כמו מטפסות על סולם, או אולי מסמנות את מי שניסה לצאת. המראה הזה של תיבות הדואר הכעורות, הנטועות בשיש המוחלק, הוא מראה מוכר כל כך אבל גם מגוחך, וכל מבנה כזה מעורר חמלה לצד רצון להגיד "זה לא קשור אליי, אני לא חלק, זה לא שלי".

הילה טוני נבוק, לוח מודעות 01, 2022, טכניקה מעורבת, מתוך: הילה טוני נבוק, דרך החלון זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה, מוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

פעולת הניתוק הזו, שבמסגרתה הגרסה הישראלית לרכיב האדריכלי המודרניסטי מקבלת חיים חדשים כאובייקט אמנותי, מהדהדת תערוכה שבה השתתפה נבוק, ״אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״, שאצרה איה מירון במוזיאון ישראל והוצגה במהלך 2020–2021. הטקסט האוצרותי של מירון חשף את הממצא שעמד בבסיס התערוכה ההיא: מוזיאון ישראל רכש בשנים האחרונות, כך לפי מירון, יצירות של אמנים עכשוויים העוסקים באלמנטים מבודדים (רצפה, חלון, דלת, מדרגות) מתוך מבנים אדריכליים שעוצבו בסגנון מודרניסטי. גם אם האבחנה הזו אומרת משהו על אמנות ישראלית בת־זמננו – ואולי אף יותר מכך על הבחירות האמנותיות של העומדים בראש הוועדה הבוחרת את האוסף – וגם אם לא, נדמה כי משהו מרוחה של התערוכה ההיא, או מהתהליך עם מירון, דבק בנבוק, ולו רק בשל הבחירה התמטית הבאה לידי ביטוי בשמה של התערוכה הנוכחית: "דרך החלון". אם מירון ביקשה להציג ״שיחה של אמנים עכשוויים עם המרקם החזותי של החיים שלהם דרך תריס, חלון או דלת״, אזי נבוק מציגה בפנינו את השיחה שלה עם התריס, החלון והדלת עצמם, באופן כמעט מילולי.

הילה טוני נבוק, מעבר 01, 2022, MDF, גרניט פורצלן, תיבות דואר אלומיניום, זכוכית, מנוע חשמלי, נעליים, שרוכים, מתוך: הילה טוני נבוק, דרך החלון זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה, מוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

בחלל נפרד מוצבת העבודה "היעלמות (חזרה הביתה)", 2022, שמהדהדת את המחשבה של החברה הישראלית על הפריפריה בתור המקום שאליו חוזרים כדי לבקר את ההורים. היא מעוררת תחושת פמיליאריות מהולה במבוכה: הגרביים מכווצות את הבטן, מזכירות את הסלון בימים שבהם המייבש לא עשה עבודה טובה מספיק, ומזל שלא צפויים להגיע אורחים. ולא רק הכביסה המלוכלכת תלויה לעיני כל במוזיאון, על גבי "ברזלים" שנערי השכונה נוהגים לשבת עליהם – גם מזרן המיטה שזור במרצפות שניתן למצוא כמעט בכל בניין בישראל, וקשה להבין איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל הריצוף האיקוני. פינות של רכות מובלעות אל תוך הקונפורמיות של הקו הגאומטרי. אצל נבוק הכל נחתך לכדי צורות גאומטריות משורטטות, וכל אובייקט בעל תנועה חופשית נראה כמו נטע זר בתוך הנוף – שיירי צינורות, גרביים תלויות, ענף עייף – כולן צורות לא מוחלטות.

התערוכה של נבוק לא מוצגת בחלל ריק אלא במוזיאון שבו מוצגות במקביל ארבע תערוכות נוספות המעניקות לה הקשר: בין כולן עובר כחוט השני סיפורה של הישראליות, לאחר תקופה ארוכה של תערוכות ענק בינלאומיות שתפסו תשומת לב רבה. בדומה לנבוק, תערוכתה של הפסלת דרורה דומיני – זוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה – עוסקת גם היא בישראליות ובביטוי החומרי והצורני שלה. אפשר למתוח קווי דמיון רבים בין שתי האמניות, החל מעיסוקן בחומריות המקומית, דרך השימוש שלהן בצבעוניות מודרניסטית של צבעי יסוד וכלה באזכורים האדריכליים המופיעים אצל שתיהן, אבל עוד לפני כן, עצם היותן נשים פסלות מעמיד את שאלת החוץ והפנים כשאלה מרכזית בעשייה האמנותית שלהן. אם דומיני נעה בין "השדה הביתי" כפי שהיטיבה להגדיר בעצמה, ובין עיסוק שנוגע בקודש הקודשים הישראלי – אנדרטאות ההנצחה – אצל נבוק אפשר לראות אסטרטגיה אחרת להתמודדות עם המאבק בין פנים לחוץ, המבקש להישאר במרחב החיץ הלא מוכרע.

ההצבה של נבוק את עצמה בתפר שבין החוץ והפנים מובלטת על ידי שתי תערוכות משמעותיות נוספות שמוצגות כעת במוזיאון: תערוכת הרטרוספקטיבה המקיפה של אמן הווידאו גיא בן־נר, שהמרחב הביתי הוא חומר הגלם המרכזי שלו; ותערוכת האדריכלות "חורבות פוסט־מודרניות" שמספרת את סיפורן של איקונות מודרניסטיות של המרחב הציבורי הישראלי, הבולטות בהן הן כיכר צינה דיזינגוף על שלל גלגוליה ומתחם הדולפינריום ששכן עד לא מזמן על גדות פארק צ'רלס קלור. נבוק נטועה בדיוק בתפר שבין שתי התערוכות הללו: בין הביתי לציבורי, בין המרחב המשפחתי למרחב החברתי, בין האישי־הוא־הפוליטי לפוליטי־הוא־האישי. ואכן לא במקרה האובייקט המרכזי בעבודותיה הוא אובייקט של סף.

אחד הרגעים המפתיעים בתערוכה הוא הופעתו של צמח שכלוא בין הזכוכיות במבנה שמקבל את פני הנכנסים לתערוכה. הענף הכלוא נראה כמו אובייקט שקפא בזמן אך גם כדבר שהמשיך לגדול כשהכל סביבו מתפרק. הוא האובייקט היחיד בתערוכה שמרמז על חיים, וגם הוא שמוט ראש, מוזנח, עזוב. דווקא האובייקט החי היחיד בתערוכה הוא כזה שנדמה כי איש לא מבחין בקיומו ולא יחוש בהיעדרו. ואולי הוא דומה יותר מהכל לבניין הברוטליסטי מבת ים, שזכה לא מזמן בתואר המפוקפק "הבניין המכוער ביותר בעולם" על פי משתמשי האתר "רדיט"; בניין שתוכנן עבור מציאות מסוימת, המוצא את עצמו באותו מקום לאחר שנים של הזנחה, בלתי כשיר לספק את הצרכים של המציאות שהשתנתה.

מראה הצבה מתוך: הילה טוני נבוק, "דרך החלון", זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה, מוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג

המבנה שבו מוצב הצמח, אובייקט כעור ופגום, שצורת החי"ת שלו מעמידה אותה כמעין אנטיתזה לשערי ניצחון מפוארים, מקבל את פני הצופים בכניסה לתערוכתה של נבוק, ומאפשר להם לעבור דרכו אל עבר חלל המאכלס את אוסף המיניאטורות של הלנה רובינשטיין ואוסף של ציורי שמן מהתקופה הרומנטית. הצבתו של שער הכישלון הזה ממש בדרכו של מי שיחפוץ במסע אל הזמנים הגדולים ההם באירופה היא גם תזכורת למרחק בין התפיסה שלנו, הישראלים, את עצמנו כיורשיה של תרבות המערב הגדולה, ובין מיקומנו בלבנט הפריפריאלי, על דלותו החומרית והתרבותית, אבל גם – כמו שנבוק מציגה כל כך יפה – על התמימות שמעניקה לו, למרות הכיעור, גם מידה מסוימת של חן, ומעוררת בנו הצופים הישראלים נוסטלגיה חמוצה, בין שנכיר בה ובין שנתכחש אליה.

"דרך החלון" יכולה להיות אסטרטגיית חדירה למקום שדלתו נסגרה בפנינו, אבל זו יכולה להיות גם אסטרטגיית היחלצות. באקלים הפוליטי הנוכחי, כשהלחץ בתוך הסיר הולך וגובר, נראה שהעיסוק באפשרויות הבריחה מהארץ ממלא את השיח. הפסלים של נבוק רומזים גם את זה. הנעליים אצלה מטפסות על סולם, כלי האוכל נעוצים במגירה ונראים כמו כלי נשק, ואפילו תיבות הדואר המתכתיות מציגות חומריות של שלדת מגן חיצונית, שריון אורבני חלוש. אצל נבוק אין הכרעה אם הפנים או החוץ הוא המקום המוגן, אבל ישנם סימני בריחה ויש דרך, אולי דרך האמצע. אם לא בפנים ולא בחוץ, אז למה לא שיהיה כבר דרך החלון.

 

״דרך החלון״/ הילה טוני נבוק
זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה במוזיאון תל אביב
אוצרת: ענת דנון סיון, עוזרת לאוצרת: עדי גרוס

הפוסט פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

24 Jan. 2023

קול קורא: כנס ירושלים לאמנות #8

כנס ירושלים לאמנות נוסד ביוזמת פסטיבל ״מנופים״ וכתבי העת ״ערב רב״ ו״הרמה״, במטרה לחבר בין מוסדות להשכלה גבוהה ובין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם התרבות.

מערכת הכנס מזמינה חוקרות.ים, אוצרות.ים ויוצרות.ים להגיש הצעות להרצאות, סדנאות, פרזנטציות, הרצאות־פרפורמנס של אמניות.ים ומושבים (פאנלים) שלמים שיוצגו בכנס שיערך ב־26 באוקטובר 2023 בירושלים.

ניתן להגיש הצעות לדיונים בסוגיות עדכניות הקשורות לאמנות חזותית בכלל, ולאמנות בת זמננו בפרט. כמו כן, לצד הצעות להרצאות ופרזנטציות ניתן להציע גם מושבים שלמים שיורכבו משלוש–ארבע הרצאות בנושא או זווית ספציפית וממוקדת.

על המעוניינות.ים להגיש:
הרצאות, סדנאות ופרזנטציות: תקצירים באורך 250 מילים
קורות חיים (ניתן לצרף דוגמאות להרצאות קודמות אם ישנן)
אם מדובר בהצעה לפאנל: כותרת הפאנל, דברי הסבר קצרים על נושא הפאנל, תקצירי שלוש–ארבע ההרצאות שיכללו בו וקו״ח של המרצות.ים

כתובת למשלוח ההצעות:  jlmartconf@gmail.com
דד־ליין למשלוח הצעות: 12.3.23
תשובות יינתנו במהלך חודש יוני 2023

אוצרי ומנהלי הכנס: רינת אדלשטיין (״הרמה״), רונן אידלמן ויונתן אמיר (״ערב רב״)
הפקה: אלינה אלכסה אוסיפובה

אורי זמיר, פרט מתוך מיצב, 2021



מושכות חוטים בין אמנות בינלאומית עכשווית לאמנות הישראלית

קורס חדש בבית לאמנות ישראלית

11 מפגשים
ימי שלישי, 31.1.23–18.4.23, בשעה 17:00
מנחה: ניבי אלרואי

למידה מקוונת דרך זום

האמנית והמרצה ניבי אלרואי חוזרת לבית לאמנות ישראלית לקורס חדש בסדרה "המושכות בחוטים: רוח הזמן", וממשיכה לטוות חוטים בין אמנים באמצעות קשרים גיאוגרפיים וזהויות תרבותיות ורב־דוריות.

כל שיעור יוקדש לאמן או אמנית בינלאומיים, בהם קורנליה פרקר, פיטר דויג, אנסלם קיפר, וונגשי מוטו, טסיטה דין, קסו בינג, הנריק אוליביירה, טרה דונובן, מרסל דזמה, מארק ברדפורד וסימון לי.

זוהי הפעם השלישית שאלרואי מעבירה את הקורס "המושכות בחוטים: רוח הזמן", שזוכה לתגובות חמות מהקהל ולביקוש רב. הקורס חושף בפני מאזיניו את הנעשה בעולם האמנות העכשווית הבינלאומית ואת הנעשה בשדה האמנות הישראלית העכשווית – וזאת באופן מעשיר וסוחף.

לפרטים מלאים ולהרשמה: https://bit.ly/3WddIAn

מאיה אטון



ערב רב מודפס – גיליונות 3+4 יצאו!

לאחר הצלחת הגיליונות הראשונים משנת 2021, גיליונות 3 ו־4 של כתב העת ״ערב רב״ ראו אור בסתיו–חורף 2022. כל גיליון כולל מאה עמודים של מאמרים מקיפים ויצירות אמנות, ומשלב בין חומרי ארכיון ומאמרים חדשים שנכתבו במיוחד עבור מהדורת הדפוס ומתפרסמים לראשונה.

בין הכותבות.ים: בארי שוובסקי, חנה פרוינד־שרתוק, עלמה יצחקי, נעה מורדוך־סימונסון, קרן גולדברג, גליה יהב, רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי, יונתן אמיר, יהושע סימון, סלבה גרינברג ורונן אידלמן.

אמניות.ים: מיכל בר־אור, ורד נסים, אסף גרובר, אדגר דגה, חביב קפצון, אריאלה שביד, רועי ויקטוריה חפץ, מיכל היימן, רעיה ברוקנטל, וכן פרויקט מיוחד של מערכת ערב רב בעזרת תוכנת הבינה המלאכותית DALL-E.

הגיליונות נמכרים במחירי עלות, וכל הזמנה מחזקת את האפשרות להמשיך את הפעילות גם בעתיד.

להזמנת הגיליונות במשלוח בדואר או באיסוף אישי:  https://www.erev-rav.com/print



קול קורא למעצבות ומעצבים להשתתפות ביריד המכירות של בית הנסן: פרימוורה #10

בית הנסן

חמישי–שישי, 23-24.3.23

פרימוורה, יריד המכירות האביבי של בית הנסן, יתקיים בפעם העשירית לקראת חג הפסח. יומיים של חגיגת עיצוב מקומי, מכירות, מוזיקה ואוכל במרחב הירוק והפתוח של בית הנסן. היריד שם דגש מיוחד על עיצוב מקומי ומקורי, מוצרים ידידותיים לסביבה, עבודות יד.

מעצבים ויוצרים במגוון תחומים – עיצוב מוצר, קרמיקה, צורפות, אופנה, פרינט ועוד – מוזמנים לשלוח הצעה להשתתפות.

את ההצעות יש לשלוח עד יום חמישי, 16.2.23, לכתובת primavera.opencall@gmail.com

 

על ההצעה לכלול:

קישור לאתר או הפלטפורמה המציגה את העבודות
5–10 דימויים של עבודות בפורמט JPG או PDF בלבד
טווח מחירים של העבודות המוצעות למכירה
קו"ח או הסבר קצר המתאר את המותג, המוצרים, דרכי הייצור וכו'

* השתתפות על פי שיקולים אוצרותיים ועל בסיס מקום פנוי

** השתתפות ביריד מסובסדת וכרוכה בדמי השתתפות סמליים

***האירוע יתקיים במשך יומיים ודורש נוכחות מלאה בכל שעות הפעילות



קול קורא – שבוע העיצוב ירושלים 2023: "שקר וכזב"

שבוע העיצוב ירושלים 2023 מבקש לבחון את תפקידו.ה של המעצב.ת ופעולת העיצוב בתרבות העכשווית דרך מבט אקטואלי על תעתוע. תוך התבוננות מפוקחת על כליו המניפולטיביים של עולם העיצוב והמציאות שהם מעצבים, נבקש להציג עבודות החוקרות את חשיבותן של אשליות, עבודות שמסתירות ומרמות, שבוראות מציאויות מקבילות, וכן יצירות העוסקות בגילוי ובודקות את האפשרות של אמת ואותנטיות, למרות השפע בשקר וכזב.

נדמה שלא רק השקר מתעתע בנו, אלא גם האמת. עכשיו יותר מאי־פעם אנו חווים את המציאות דרך שלל תרגומים ועיבודים, פלאים מעשי יד אדם. אנו מתמצאים במרחב הבנוי על־ידי מערכות שילוט והכוונה מתוכננות מראש. היצע המותגים מאפשר לנו להחליף זהויות ועמדות בקצב מסחרר. ברשתות החברתיות אנו עוטים על עצמנו פילטרים ובזום אנו מתהדרים ברקעים ממקומות רחוקים. את האוכל שלנו אנו צורכים באריזות פסטורליות, וטכנולוגיות מתקדמות – בקופסאות שחורות. השקר, יש בו חן. האשליה מהפנטת, נעימה ומנחמת, מאפשרת לחלום. במערכה שבין אמת ושקר, בין יופי וכיעור, האם העיצוב במהותו אינו אלא אחיזת עיניים והמעצבים אמני אשליה?

בעתיד שבו ה"ממשי" אף הוא סוג של פנטזיה, של מציאות מדומה ומרובדת, של בינה מלאכותית שיכולה לעצב ללא יד ועין אנושית, על אילו מיומנויות נכריז בלעדיות? אילו התמחויות חדשות נפתח ואילו נשמר? האם על המעצב להתמסר למעשי הקוסמות והפלא שהמרחבים הדיגיטליים מאפשרים, או שמא עליו להישיר את מבטו אל החומרי, המקומי והמוחשי?

לוחות זמנים:

הגשה: מועד אחרון להגשת הצעות לקול הקורא: 1.2.23 בשעה 12:00

שלב ב': הודעות על מעבר לשלב דיון עם צוות האוצרות: 20.2.23

תשובה סופית: העבודות הנבחרות יזכו למימון ותצוגה בשבוע העיצוב שיתקיים ביוני 2023

להגשה ופרטים נוספים: www.jdw.co.il

צוות שבוע העיצוב ירושלים 2023:

ניהול כללי ותוכן: סמדר צוק ורן וולף, חברת רן וולף
אוצרות: דנה בן שלום וד"ר ג'רמי פוגל
ניהול אמנותי: סוניה אוליטסקי



אלעד ירון בלשם שמיים

הוא איש רב־פעלים, אוצר, חוקר, עסקן ופובליציסט אמנות. מייסד ושותף להקמת מרכזים וארגונים הפועל בשוליים ובמוסדות מרכזיים, ועוסק במקביל באמנות ישראלית, מפעלי אמנות בסין, יחסי אמנות וטכנולוגיות דיגיטליות וזכויות עובדים.

קוראים לו אלעד ירון והוא האורח שלנו בלשם שמיים – פודקאסט התרבות של בית הנסן ומגזין ערב רב.

להאזנה

הפוסט רב ערב 24.01.23 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

23 Jan. 2023

ענת דנון סיון נבחרה לתפקיד מנהלת ואוצרת המחלקה לרישום והדפס במוזיאון תל אביב לאמנות. היא תיכנס לתפקידה החדש ב-1 בפברואר 2023 ותחליף בתפקיד זה את האוצרת אירית הדר שפרשה לגמלאות.

ענת דנון-סיון (נ.1976) היא אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות. ענת החלה את דרכה במוזיאון תל אביב בשנת 2001 כמדריכה באגף החינוך ומשנת 2010 פעלה כאוצרת משנה ואוצרת במחלקה לאמנות ישראלית. במסגרת תפקידה אצרה תערוכות רטרוספקטיביות ועכשוויות, ביניהן: 'רות שלוס: בעולם מהלכות מחאות' (2022), 'דוד גינתון: השם של הציור' (2021), 'מיכל הלפמן: Dear A.S.A/P (2020)', 'תמר הירשפלד: ארץ חדשה' (2019), 'יצחק גולומבק: גולםבוק' (2018), 'המוזיאון כמרחב מוגן' (2017), 'תמר הרפז ואסף חזן: פחדתי להירדם' (2018), 'בן הגרי: רצונו של קדר' (2016), 'שי יחזקאלי: בשבחי מפולת' (2016), 'אלהם רוקני: יוסף אבאד' (2014), WYSIWYG (2014). דנון סיון היא בעלת MA בתכנית הרב תחומית לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב, ובוגרת לימודי אוצרות באוניברסיטת תל אביב.

ענת דנון סיון מסרה בעקבות ההודעה על מינוייה לתפקיד: "אני גאה ונרגשת לקראת תפקידי החדש כמנהלת ואוצרת המחלקה לרישום ולהדפס במוזיאון תל אביב לאמנות. חשיבותו ומרכזיותו של אוסף הרישום וההדפס במוזיאון תל אביב  לאמנות, המונה למעלה 25 אלף פריטים, עומד לנגד עיני. מדובר באוצר יקר ערך מבחינה אמנותית והיסטורית, שיש להמשיך לחקור, לטפח ולשמר וכן להרבות בהצגתו לקהלים רחבים בארץ ובעולם. במסגרת פעילותי אבקש לטפח את תחום אמנות על נייר, ולהציבו במרכז השיח האמנותי תוך דיאלוג ער ונרחב עם חוקרים, אוצרים ואמנים. מדיום זה נמצא במגמה של צמיחה והתחדשות מזה למעלה משני עשורים בארץ ובעולם. מקווה שתרומתי למחלקה תהיה משמעותית, תזמן קריאות חדשות באוספים ההיסטוריים הנפלאים שבה, לצד אצירה של תערוכות עכשוויות, המשקפות את רוח הזמן.

מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות, טניה כהן -עוזיאלי: "אני מברכת על מינויה של ענת דנון-סיון למנהלת ואוצרת המחלקה לרישום והדפס במוזיאון תל אביב. זו המחלקה הגדולה ביותר במוזיאון תל אביב ולה היסטוריית תערוכות ואיסוף עשירה ומגוונת. טווח האיסוף הנרחב – הכולל רישום והדפס, מן המאה ה-16 ועד לעכשווי ביותר, אמנות ישראלית ובינלאומית – הופך אותה לאחת המחלקות המרתקות והמורכבות להובלה. כמה מהאוצרות הגדולים של המוזיאון, מצויים באוסף הרישום וההדפס, מאלברכט דירר,  אדוארד מונק, מקס בקמן, פול קליי, מקס ארנסט ואווה הסה  דרך דיוויד הוקני, ג'ון סטאזקר ופול נובל ועד יואב אפרתי, מיקה רוטנברג, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס ומיכל הלפמן. השאיפה לחשוף את האוסף ולהנגישו לציבור באופן רענן, לצד בחינה ערנית של אמניות ואמנים מעניינים הפועלים היום במדיום והצגתם 'בזמן אמת' הם רק כמה מהאתגרים המסעירים שיעמדו בפני אוצרת המחלקה. ענת נכנסת לתפקיד עם ניסיון מקצועי רחב והיכרות מעמיקה של אוספי המוזיאון. אני סמוכה ובטוחה שהיא תצליח להוביל את המחלקה בכישרון רב, מלווה ביזמות, יצירתיות ומקוריות."

הפוסט ענת דנון סיון מונתה לתפקיד מנהלת ואוצרת המחלקה לרישום והדפס במוזיאון ת״א הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

21 Jan. 2023

מבוא

זהו סיפורן של שלוש תערוכות שמייצרות מרחב של התנגדות ובסיס לתקווה. נלחמים כאן בקרב שקט ואסתטי, לא באמצעות מילים וגם לא באמצעות מניפסטים, אלא עם ייצוגים שמתנגדים לזרם המרכזי של תקשורת ההמונים ולשטף הטוטליטרי של הרשתות החברתיות. מדובר בייצוגים לא שגרתיים, שמזמנים חוויה של חירות במרחב הציבורי־תרבותי הישראלי שהולך ומצטמצם. בשקט הצנום והרזה של גלריות קטנות ומוזיאון קטן נרקמת חוויה מחתרתית, שבימים לוהטים אלו של איום אמיתי על חופש הביטוי ועל השיח החופשי מהווה משב רוח קריר ומשיב נפש: דימויי הטרור שנאספו ברשת ועברו התמרה אצל רעי רביב בתערוכה "קופסא שחורה" בגלריה ה"מקרר"; חילוץ קולות מושתקים של זקנה, בלות, ומיותרות אצל עוז זלוף בתערוכה "דודות"1 במוזיאון נחום גוטמן; ובתערוכתו של גילי אבישר "נא", המוצגת בפירמידה בחיפה, אנו רואים התגברות על היפה הסטנדרטי – שמסתפק בקומפוזיציות הרמוניות וסימטריות שמשביעות רעב אסתטי כמו סוכרים למכורי דיאט קולה – באמצעות ייצוגים של כאוס, עליבות ודיסהרמוניה.

אך למה מתכוונים כשאומרים ייצוג המזמן חוויה של חירות? כדי להסביר זאת יש לומר מספר מילים על טבעו של המושג "ייצוג". ייצוג הוא יחס או זיקה בין דימוי, אובייקט, רעיון, סימן או צליל, ובין משהו אחר. למשל, תמונת דרכון מייצגת את האדם המצולם, היא אינה כפיל של בעל התעודה ואינה חיקוי שלו. התמונה הקטנה, בגודל של סנטימטר מרובע, מצביעה על האדם, מסמנת אותו, מתכוונת אליו, מציגה מספר תכונות שלו, קושרת בין בעל התעודה והתעודה עצמה ובין בעל התעודה ורשויות החוק והאכיפה. יש מי שיטען שתמונת הדרכון משקפת את האדם המסוים שאותו היא מייצגת, את המציאות שלו, את המציאות שאליה הוא שייך, ויש מי שיטען שתמונת הדרכון מבנה את האדם כי היא מעידה על מגדר, פעמים גם על שייכות אתנית. בצד התמונה מצוינת אזרחותו של האדם, חתימתו אף היא מופיעה. כל אלו ועוד הם מקור לספקולציות, לסיפור שניתן לחבר על המוצג והמיוצג. ככל שיש לנו פחות מידע, כך הפרשנות והסיפור שנבנה לדמות יהיו מוטים, אולי מוטעים, נסמכים על רשמים שטחיים, או בקיצור: סטריאוטיפים. ככל שיהיה לנו מידע רב יותר על הדמות בתמונת הדרכון, כך הפרשנות והסיפור שנבנה סביב התמונה יהיה עשירים יותר, אך לא בהכרח נכונים או אמתיים. יש הסכמה רחבה על כך שהייצוג, יותר משהוא משקף מציאות מסוימת, הוא מבנה אותה, וזאת מפני שניתן לייחס לכל דימוי פרשנויות רבות, גם ללא זיקה ממשית למציאות הנתונה.

נאיביים שכמותנו, אנו מאמינים שהייצוגים שבהם אנו מוקפים, שבהם מפציצה אותנו התקשורת, משקפים את המציאות: ייצוגים של ערבים, של טרוריסטים, של דתיים, של מתנחלים, של מצליחנים, של ידוענים, של משפיענים, של ביתיות, של הומואים, של סטרייטים, של אהבה, של נאמנות, ועוד כהנה וכהנה. הייצוגים הללו משמשים מעין עוגנים שמאפשרים לנו להבין ולהתייחס למציאות. אך כיוון שהייצוגים מבנים את המציאות, למי ששולט בהם יש כוח אדיר, לא רק להשפיע על המציאות אלא גם במובנים רבים לברוא אותה. דוגמא טובה לכך היא מהדורות החדשות: אנו תופסים אותן כאתרים של אמת, כמשקפות של מציאות אובייקטיבית, אך בפועל התכנים שהן מציגות לנו ערוכים, פעמים רבות באופן מגמתי ומתוחכם, כך שאנו נאלצים להבין את המציאות כפי שהמהדורה הייתה רוצה שנבין אותה, כלומר, מתרחשת כאן הבנייה של המציאות, לא הצגה שלה. זירה נוספת ובוטה אף יותר היא המדיות החברתיות. בעוצמה ובשטף, ועם מעט תחכום, המדיות החברתיות מייצרות מערך של תמסורת ייצוגים מבני מציאות. הדבר לא היה בעייתי או מסוכן אם המדיות החברתיות היו פורסות בפנינו ייצוגים פלורליסטיים ומגוונים, כמו שהיה לפני עידן ועידנים, שנות ה־90 והעשור הראשון של המאה הזו, אך הם הפכו למונוליטיים, לטוטליטריים, לכאלו שחונקים את המרחב הציבורי הווירטואלי ומצמצמים אותו לכדי אינדקס של ייצוגים בודדים, מערך מוצק של ייצוגי הזרם המרכזי, שמרדדים את השיח הציבורי לקלישאות רזות וצפויות, לסיסמאות פריכות שאמורות לייצג מציאות, בדרך כלל נהדרת, מרתקת ומאושרת. איך זה קרה לנו?

באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת כתיבת בלוגים באינטרנט החלה לתפוס תאוצה. לא מעט מהבלוגים היו יומנים אישיים – מסע כתוב להיטהרות הנפש, לכתיבת דין וחשבון אישי המציג עולם פרטי פנימי ומפורט לרוב, לקוראים שקשרו עצמם לבלוג – ומחקרים ראו בהם עוד ענף של המסורת הפוריטנית של כתיבת יומן. לצד הבלוגים האישיים הופיעו גם בלוגים שעסקו ברשת עצמה (ווב־בלוג). בלוגים אלו הציגו בשלון בהירה וכללית דעות ומחשבות בתחומים רבים והיו נטולי איכויות ביוגרפיות, אך גם בהם קולו האישי של הכותב היה ברור. ב־2004 המילה בלוג נבחרה למילת השנה על ידי מילון וובסטר, מה שהעיד על הפופולריות הגבוהה של הבלוגים באותה תקופה.

לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה־2000 עולם הבלוגים עבר מהפך. כמו רוב המהפכות המוצלחות שמשפיעות לתקופות ארוכות, המהפכה לא התרחשה בכיכרות וברחובות, לא סחפה את ההמונים ולא הובילה לפרצי אלימות קשים, להיפך. היא הייתה שלב נוסף במהפכה השקטה והמתמדת של הקפיטליזם המאוחר, שמתחפש למי שמבקש את טובת הכלל, אך מאחורי החזות של השפע והיציבות, מתחת לאדרתו המצחינה מקרבות לא הוגנים, הוא שודד את הקופה הציבורית כדי להיחלץ מהמשברים שהוא מייצר, משנה את פני החברה והתרבות ללא הכר וגובה מחיר כלכלי, חברתי ותרבותי גבוה.

המרחב שאפשר לפני כן הבעה אישית נתפס כעת על ידי חברות מסחריות. פייסבוק, טוויטר, אפל וגוגל משכירות לנו – תמורת אובדן הפרטיות והאפשרות להשתמש בנו כערכי מידע לבינה מלאכותית – מרחב מוגבל ומגביל לכתיבה והצגת מסרים. טוויטר ואינסטגרם הן הדוגמאות הנפוצה למרחבים שכאלו. אחד החששות הגדולים של הברמאס, שעליו כתב בהרחבה – צמצום המרחב הציבורי במדינות ליברליות – התגשם בצורה שקטה, טכנולוגית, מובנת מאליה. המרחב הציבורי הווירטואלי, שמתחרה במרחב הציבורי הממשי ועולה עליו בכוחו הייצוגי, איבד את איכויות השיחה החופשית, הלא מאוימת, והפך למרחב הנתון לאילוצי גיליוטינה טקסטואלית ומדידה וציון שיפוטי על המעט הנאמר בו.

הבחירה כמה לכתוב, וכתוצאה מזה מה לכתוב, במסגרת מרחב כל כך מצומצם גרמה לכמה תופעות להתרחש במקביל: הדימוי הוויזואלי הפך להיות הרכיב המרכזי והמלל נדחק לבוקסות תמציתיות ודחוסות, בדרך כלל אילוסטרציה שטחית לדימוי; המסר שווה מדידה – כמה אצבעות למעלה, כמה אצבעות למטה – לא התוכן קובע, אלא המדידה היא שקובעת את התוכן; עקב צמצום המרחב והתמסחרותו קהל המשתמשים במדיות החברתיות התפצל לשתי קבוצות עיקריות. האחת היא קבוצת המיקרו־ידוענים או "משפיעני הרשת", והשנייה היא שאר המשתמשים במדיות החברתיות.

קבוצת המשפיענים היא מחוללת השינוי הדרמטי, היא הביטוי החריף למהפכה הריאקציונרית שמתרחשת באמצעות המדיות החברתיות. קבוצה זו מבססת את עצמה על בסיס כלכלי, נציגיה דוחפים את עצמם ונדחפים על ידי כוחות מסחריים והופכים להיות סוג של מותג, וכל עיסוקם הוא בניית דימוי עצמי שישרת את ההון. מכאן קצרה הדרך להפיכת המדיות החברתיות, באמצעות מערך המשפיעים, למרחב שמייצג תפיסות עולם ודימויים של הזרם המרכזי בכל הנוגע ליופי, אושר, אהבה, גבורה, פטריוטיות, טוב ורע וכד'. הכל מועבר ברצינות תהומית ובשטחיות, בהשראת כוחות מסחור וצריכה.

כעת נחזור אל שלוש התערוכות כדי לפענח כיצד המבע האסתטי שלהן ואופני הייצוג המגולמים בהן מתנגדים ומייצרים אלטרנטיבה תרבותית חשובה.

פרט מתוך התערוכה "קופסא שחורה", רעי רביב בגלריה המקרר, צילום: לירון אוחיון

 

"קופסא שחורה"

כדי להגיע אל באר הלא מודע של רעי רביב צריכים הצופים לרדת במדרגות של גלריה "המקרר".2 המדרגות צרות, השיפוע החריף שלהן מבשר על ירידה מחוספסת בכיוון כתם שחור בקובייה לבנה, והן כמו מתגרות ביציבותו של הצופה במסעו אל עבר הבדים השחורים והאפלים שמחכים לו למטה. בבאר עצמה, המקום שבו מתרכזות העבודות המכוסות בשחור, מצפה למתבונן אתגר נוסף של פיענוח והשהייה. מבט ארוך בדימויים מזוויות ומגבהים שונים מעלה אט־אט דימויים קשים של אלימות, ומבט נוסף מצביע על כך שאלו דימויים של טרור. המאגר הוויזואלי־פרשני של הצופים נפתח באופן אוטומטי, חיפוש מהיר; מי הטוב ומי הרע, מי השחור ומי הלבן, מי הצודק ומי השטן. הנה, פעולת טרור. זו המציאות. פיגוע שמתרחש במרחב חיינו מקבל מיד את הקואורדינטות של שיח התרבות והנורמות השולטות בו באותה תקופה. המפגע שדקר אזרח או חייל מתמקם אצלנו כטרוריסט, איש אכזר, מפלצתי. החדירה לעומק הגוף עם הסכין היא איום על שלמות הגוף, שלמות הנפש, על מרקם החיים. והיא נתפסת כהתפרצות שאין עליה שליטה; מדובר במפלצת, כמעט בממדים מיתולוגיים. אנו תופסים את המפלצת הזו כנחותה, פחות אינטלקטואלית, חסרה את תעצומות הנפש הדרושות. זוהי תפיסה שנובעת מאוסף ההיסטוריות שעליהן גדלנו וסיפורי האימה שלהן, שיצקו את תשתיות האמונה והבנת המציאות שלנו. סיפורים שכותרתם גלות, פרעות או פוגרומים, וכמובן, סיפור האימה הראשי שחוצה את חייו של כל יהודי – השואה. כל אלו מסודרים בסדרות של ייצוגים דינמיים הנערכים מחדש ומקבלים משמעות בהתאם לזמן שבו הם מוצגים. התערוכה מציעה לנו התמקמויות מגוונות במרחב הציור השחור, וערפל הדימויים מאפשר לנו להסתכל על המפגע הטרוריסט מזוויות שונות.

הדימויים של רעי מסרבים להציג מציאות שבה יש טוב ורע, מתנגדים לייצוג דיכוטומי של צדיק ושטן. ברגע שהחוויה הזו מפעפעת מעלה, לתודעה, מתרחש סוג של שחרור. ערבי דוקר יהודי, ערביה עם סכין נורית על ידי חייל חמוש. הציורים השחורים מאלצים את הצופה לגלות ייצוגים נוספים, שונים מאלו המגיעים מהאינדקס המונוליטי של ההיסטוריה הפרטית, מהתקשורת המרכזית ומהמדיות החברתיות. משהו לא מסתדר. הערבי התוקף מקבל איכויות מגוונות יותר: הוא גם לוחם חופש, איש גרילה עירונית, סטודנט תוסס, מיואש עד עמקי הווייתו, אסיר בארצו, תוצר של דיכוי קולוניאליסטי ארוך ומתמשך שלא רק דוקר בבשר אלא גם נדקר בבשרו. והיהודי ש"ניטרל" מחבלת, הרג נערה מוחלשת בת שש־עשרה, מתחתית העשירונים החברתיים־כלכליים, הוא מביט יחד עם עוברי אורח נוספים בגופת הטרוריסטית? מה יש במבט הזה? מה ניתן לגלות בו? אפשר להשתהות, ממילא לוקח זמן עד שמצליחים לפענח את הדימוי, לפרש את הייצוג הנבנה לאיטו. מהו טרור? אולי לא מדובר בייצוג דיכוטומי, אלא בייצוג מעגלי? משהו חדש נוצר בתווך שבין הצופה והיצירה. הבדים הם סימנים שמתבררים לצופה אט־אט כזעקה דו־כיוונית, כטראומה אנושית מעגלית, והייצוג שנולד מההתנגדות לדימויים השגורים מאלץ אותנו לחשוב ולחוות טרור ואלימות פוליטית מחדש. וזה משחרר. רודנות האינדקס הטוטליטרי נדחקת הצידה, והצופה הופך מודע וחופשי, מסוגל להבין ולחוות טרור בצורה אחרת. הדימוי של רעי תובע התעמקות, ניחוש, פיענוח, להטיל ספק במונוליטיות של הייצוגים המובנים בתוכנו.

השיחה עם רעי והצופים שהיו עימו הזכירה לי מושגים של לאקאן. יש בהתבוננות העמוקה בדימויים שעטה לעבר הממשי (Real the) אל המקום שבו אין אבדן, אין שבר ואין שיסוע. הציורים הם מסע פואטי שחותר אל השלם, אל המלאות החמה, הבטוחה, המגינה, שניצבת מול תחושת ההתפוררות שגורמים הכאב והאבדן. השחור הוא ניסיון הרואי ללכוד את רבדיה המרובים והמורכבים של תמונת טרור העולה לרשת, ניסיון ליצור קוהרנטיות בלתי אפשרית. השחור שמכסה את הדימויים הוא צעיף שיש בו מחד גבריות מוגברת, ומאידך עוטף את הדימוי כתחבושות המקבעות אותו ואוספות את חלקיו שהתפזרו על רצפות אוטובוסים מתפוצצים, על גופים שנחתכו בסכין, לינצ'ים שמסמנים תוקפנות היולית, ראשוניות שאינה מכירה בתרבות. השחור לוקח אותנו הצופים אל מעבר לשפה, ולכאורה למקום מבטחים, עד שהדימויים מתחילים לפעפע ולבצבץ.

צילום: רועי כהן, פרפורמנס מתוך התערוכה "נא": יוסי ציגלר ואפי בן דוד

"נא"

לקונסטרוקציות המרושלות, העשויות כלונסאות ובדים, שמיקם גילי אבישר בלב "הפירמידה" בחיפה צריך להסתגל. אפשר לנוע בין המבנים הרכים והלא מוגדרים, אפשר ורצוי לגעת ולהזיז, לשנות, אך גם כשעושים זאת קשה להתגבר על תחושת המוזרות, קשה להבין כיצד חלל כל כך גדול ומואר מכיל אסופה לא מוגדרת, וזה מטריד, לא ניתן לפיענוח, מעלה גיחוך ושאלות רבות, אך לצד זאת עדיין מעורר חיוך. אפשר לעזוב את החלל במהירות ולפטור את המרחב הלא מחויט, הכאוטי במידה מסוימת, ברטינה על מקצועיות ורישול. אבל התבוננות מעמיקה, מבט נוסף ואז אפילו עוד אחד במיצבים, והעבודה תופסת את הצופה במעיים, ומחלחלת ההבנה שמה שמקבל כאן בעיטה ומועף בכוונת מכוון מחוץ לחלל הוא היפה המקובל, היפה הקלאסי, ההרמוני, הסימטרי. היפה והחיה, הכדורגלן והדוגמנית, הכלב עם הסרט הוורוד והנמר שגדל בשבי ומלקק את מאמנו בקומפוזיציה מאולתרת אך נכונה של חתך הזהב, כל אלה לא ידורו בכפיפה אחת עם מיצבי הבדים של גילי שמייצגים ערעור, רפיון, את הקלות שבה ניתן לפרק ולהרכיב את המרחב מחדש. קל, אך מורכב ולא מתמסר לעינו של הצופה, שרגילה להרמוניות מתוקות של קצפת ופטה אווז.

ברגע שמתגרים בייצוגי היופי של התרבות המרכזית, מרחפות בחלל גם שאלות על סדר וכאוס, תהליך ושלמות, מוות וקפיאה, הומור לשמו מול הומור מהוגן ויבש על האישה והחותנת, ואפילו לא התחלנו עדיין לדון בחמלה כייצוג של יופי. הדימויים המצולמים מדברים בעד עצמם, מצביעים על האפשרות שהחמלה, בניגוד לרחמים, יכולה להכיל יופי שביר, רפוי, המנוגד למוצקות שבה יופי מוצג ומיוצג בתרבות, כולל בתולדות האמנות.3 ההתנגדות הנמרצת של התערוכה למונחי היופי השגורים, שמותכים יום־יום, דקה־דקה, בשיח של משפיעני המיקרו – יוצרת חוויה של שחרור, של חירות. גילי אבישר יצר מרחב שבורא יופי חדש בתחכום לא מתאמץ. ניתן לתאר זאת במילה אחת: נפלא. החלל הקסום מלא ביופי שאינו מתחנף ותובע מהצופה לאהוב אותו, לקבל אותו. בניגוד לצפייה באינסוף דימויי אינסטגרם וטיקטוק, המותירה את הצופה ריק ומשועמם, התערוכה "נא" מאפשרת, עם קצת מאמץ, להרגיש מלאות, לגעת במשהו נכון ושלם.

סטיל מתוך מיצב וידאו בתערוכה "דודות – כעס, החמצה ונעורים מאוחרים", צילום: עוז זלוף

"דודות"

עוז זלוף מיקם את תערוכתו "דודות", העוסקת באנשי שוליים, דווקא במרכז. התערוכה מוצגת במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק, מוקפת בבתים ששווים עשרות מיליוני שקלים ומייצגים את כל מה שאינו שוליים במדינת ישראל. הדברים שכתבה על התערוכה האוצרת שלה, מוניקה לביא, מבטאים לדעתי גם את הרעיונות הבסיסיים של שתי התערוכות האחרות, ועל כן אצרף כאן שתי פסקאות: "תערוכה זו עוסקת במבט על חלומות, רגשות ואירועי חיים של יוצרים שהחמיצו את השעה, שכבר אינם צעירים ואינם נושאים הבטחה מבחינת עולם האמנות […] יש כאלה הנוהגים לכנות אותם דודות". לכאורה, מדובר בעוד תערוכה פוסט־פוסטמודרנית על שולי החברה, תערוכה שמעלה שאלות קוויריות על שוליים ומרכז, אך ההמשך משנה את התמונה: "התערוכה של עוז זלוף היא כעין היכל מראות המורכב מעבודות וידיאו, ובו משתקפים זה בזה סטריאוטיפים, דעות קדומות, היררכיות, סוגי טעם, מגדר, נעורים וזקנה. הרצון להתקבל והפחד להיות מודר. משתקפים בה גם השחקנים, האמן, גיבורי עבודות הווידיאו, הצופים ובעלי התפקידים במוזיאון". אם נחליף את המילה "משתקפים" במילה "מובנים" נחלץ את התערוכה ממיקומה הגיאוגרפי הבעייתי ונציב אותה כתערוכה משחררת, לא כמהלך של נצלנות ודיכוי מוסווים שמפעיל האמן. באמצעות הבניית השחקנים, הבניית עצמו כאמן, הבניית הצופים ובעלי התפקידים במוזיאון, מחלץ מאיתנו עוז זלוף קולות נסתרים וחבויים של בושה ופספוס, של החמצה חמוצה. קולות שלא יקבלו ייצוג מרכזי, אולי רק בשולי השוליים, ברשתות החברתיות ובתקשורת המרכזית, אך גם לא יקבלו ייצוג במרכזי עולם האמנות המקומי. קולות שכולם עושים מאמץ למחוק ולהדיר מהמרחב הציבורי. באמצעות מערך מיצבי הווידיאו זלוף משחרר את הייצוגים הללו, שהם מקור לחרדה ולדיכאון מתמשכים בעולם שמנסה להעלים ולמחוק זקנה, ניוון, ניוול, כישלון לכאורה. האקט הזה, שהוא סוג של אצבע משולשת כלפי משפיעני הרשת ומשפיעני עולם האמנות המקומי, מעורר תחושה של חירות שמביאה עימה חמלה לדבר הטבעי ביותר שיש, לדבר שמגדיר אותנו כאנושיים: סופיותו של האדם והיכולת שלו להשתקם כל פעם מחדש: ממחלה, כישלון, ואף מניוון.

סיכום

דימויים ותפיסות עולם מקבלים את ביטויים במסגרת ייצוגים תרבותיים. וכמו שניתן לראות את ערוץ 12 כמאגר ייצוגים מונוליטי של מה שמכונה הזרם המרכזי, ניתן לראות האשליה הפלורליסטית של המדיות החברתיות באותו האופן. אם ייצוגי ערוץ 12 מתארים מציאות שאינה מטרידה את שלוותה הבסיסית של בועת הבורגנות היהודית־ישראלית, הרי שהרשתות החברתיות עושות את אותה פעולה עם ייצוגים קצת יותר אוניברסליים. אין היום פלורליזם ואין כמעט כוח ייצוגי (כוח מבנה מציאות) שמתנגד למונוליטיות של הדימויים והייצוגים במסגרת המרחב הציבורי הישראלי הממשי והדיגיטלי. הערבים הם אותם ערבים, הכלבים תמיד מקשקשים בחן בזנב, המתנחלים הם בנינו מעבר להרי החושך, כל ישראל אוהבת, כל ישראל אבלה או כל ישראל חוגגת, מאסטר שף מעצים את החלשים באמצעות המטבח של אמא, טורקיה יפה ומסוכנת, הגשרים של נהרות אירופה מגניבים, וואו, פריז רומנטית, לונדון קולית, יונית לוי אינה עונה ואהבה שווה אכזבה, וידוי, חשפנות מילולית או מינית, כל הגברים בוגדניים ואני יכול להמשיך למנות מילון שלם של ייצוגים שלצערי רוב רובה של החברה הישראלית תוכל להסכים עליו פחות או יותר.

לאפלה של טוטליטריזם הייצוגים נכנסות שלוש התערוכות שהוצגו כאן. שלוש תערוכות שחיבורן הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר רגע נדיר, מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. שלוש תערוכות שמייצרות אינדקס ייצוגים חדש־ישן, מתריס ומשחרר, שבהן ייצוגי זקנה, אלימות, ניוון, סופיות, פספוס, רישול ופריכות מקבלים כוח, זוהרים באור יקרות בתוך חשכת ייצוגי התקשורת והמדיות החברתיות.

הצג 3 הערות

  1. התערוכה תהיה פתוחה לקהל עד 4.3.23
  2. גילוי נאות: התערוכה קופסא שחורה נאצרה על ידי. היא ננעלה במחצית השנייה של חודש ספטמבר האחרון.
  3.  ראו ספרה של רות לורנד: היופי בראי הפילוסופיה, פרק 3. חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה. להעמקה נוספת בתפיסת היופי כייצוג של חוזק, מוצקות, שלמות ראו:

    Forsey J. (2013). The Aesthetics of Design. Oxford university press, pp. 157-159. 

הפוסט שלוש תערוכות שהן סיפור על התנגדות, תקווה וייצוגיה של חירות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

20 Jan. 2023

"תצפיות שדה"

קול קורא לאמנים, לחממת פיס במרכז ענאנה-עין יעל

מועצת הפיס לתרבות בשיתוף מרכז ענאנה- עין יעל מזמינים אמנים להגיש מועמדות להשתתפות בתכנית חממות פיס לאמנות. התכנית נולדה במטרה לאפשר לאמנים/ מעצבים ליצור במסגרת 'עוטפת' מבחינה מקצועית, תקציבית וחברתית.

חממת פיס לאמנות ועיצוב מציעה לאמנים/מעצבים מסגרת ליצירת עבודה חדשה בליווי מקצועי, מענק כספי בסך עד 40 אלף ש"ח (כולל מע"מ) לאמן ואירוע שיא משותף. המענק מיועד לשכר אמן ולחומרים להפקת העבודה החדשה. המענק ישולם ע"י גוף התרבות מפעיל החממה ישירות לאמנים/ מעצבים .

בחממה ישתתפו 4-5 אמנים, היא תחל ביוני 2023, ותימשך 12 חודשים .

נושא החממה

אנו חיים בעידן של התנגשות ענקים. משחק הכוחות טבע-תרבות שהעסיק את האדם משחר האנושות, עומד בפני עידן חדש. כולנו עדים לרגעים עוצמתיים בהם ה"טבע" מסרב להיות "מתורבת", מסרב להיות מנוהל, מאיים להשתלט בפראותו חזרה על הציוויליזציה. זהו רגע מרתק בעידן האנושי, בו שוב מתערערים היחסים בין טבע לתרבות וכתוצאה מכך מתערערת גם מקומה ותפקידה של התרבות בכלל.

מרכז ענאנה | אמנות עכשווית טבע ומחקר בעין יעל יושב בליבו של אתר ארכיאולוגי קדום בפאתי העיר ירושלים ובו פסיפס בן 2500 שנה, מערכת מים קדומה, טרסות אבן ומאות עצים. מיקומו של המרכז בלב מרחב טבעי רחב ידיים (45 דונם) שעקבות אדם ותרבותו בת 2500 שנה הן חלק יומיומי ממנו, מאפשר לתת את הדעת מחדש על השיח טבע-תרבות העתיק, לסמן דרכים חזרה אל מסורות בהן הטבע מספק מענה לצרכים קיומיים, רוחניים, תרבותיים ולהתחבר למגמות מובילות בעולם, העוסקות בחזרה לטבע כקרקע פורייה ליצירת תרבות חדשה.

"תצפיות שדה" – החממה בענאנה

חממת ענאנה תעסוק בתצפית כבסיס לעבודת אמנות. התצפית משמשת כמתודה לאיסוף מידע במגוון ענפי מחקר, כלי העבודה של החוקר הם טלסקופ, משקפת, מכשיר הקלטה, מצלמה, מבחנות לאיסוף דגימות, רשומונים וכד'. טיב הממצאים תלוי באפיון מושא הצפייה ובמתודות שמפתח החוקר לאיסוף ואחסון המידע. אך התצפית היא גם פעולה מנטלית הנמצאת בתווך שבין איסוף המידע המחקרי לחוויה של שהות, הקשבה, התבוננות וחיבור עם מקום.

עבודות האמנות שיפותחו במסגרת החממה ימוקמו ברחבי האתר הארכיאולוגי עין יעל, תחת כיפת השמים. מטרת העבודות להציע חוויית תצפית שתארח בתוכה צופה ותזמין אותו לאמן את מנגנוני ההתבוננות במרחב. עמדת התצפית, מושא התצפית, המדיום של עבודת האמנות עשויים לעשות שימוש בכלי עבודתו של החוקר או בכלי ההתרשמות של האמן, שבמקרים רבים הם דומים למדי.

ההצעה יכולה להיות רעיונית ומתאימה למקומות רבים, לאורך תהליך העבודה יתחדדו ההצעות ויותאמו למרחב ספציפי בתוכו.

חשוב  לציין: העבודות יפעלו בשעות החושך, ההצעות צריכות להתאים לתצוגה בחוץ, לעמידה בתנאי מזג אוויר  ובשעות החשכה.

מדיומים מועדפים – סאונד, תאורה, מנגנונים, פיסול קינטי, וידאו (יוקרן בחלל הקרנה סגור).

אוצרי החממה: 

יהודית שלוסברג יוגב ויצחק מזרחי

לפרטים נוספים ולהגשה: https://ananeh.art/Pais-Art-2023

הפוסט קול קורא לאמנים, לחממת פיס במרכז ענאנה-עין יעל הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

18 Jan. 2023

הנופים הפנימיים בתוכיינו מתחלפים , נצבעים , במסכים של צבע ,הזמן והתודעה הם טקסט, תנועה,צבע וחיים , כשחויות החיים מאיימות עליינו הנופים אפלים כשחויות החיים מטיבות איתנו – מתגלים גנים פלאיים , צבעים צורות ואוצרות.

הצעה להגשת עבודות לתערוכה – אוצרות טבע

התערוכה תוקם ותפורסם בגלריה המרכזית גלריה יהלום בתאטרון רמת גן, במקום מבקרים כ-1000 אנשים מידי יום
והתערוכה תזכה לפירסום באתר המקום, בפייסבוק, ברדיו ועוד.

אמנים פלסטיים ויוצרים שכותבים , מוזמנים לשלוח עבודות (בין 5-8 עבודות כולל גדלים)
פרטים נוספים והרשמה – ניתן לפנות לגליה שכטר
אוצרת תערוכות במשרד החינוך, בבית ציוני אמריקה, בבית האמנים בתל אביב ואת התערוכה מבעד למילים
שילוב של שירה ואמנות פלסטית.

ניהלה את פרוייקט שיר מוקף מרחקים – המשלב שירה ואמנות פלסטית הפרוייקט הוצג בפסטיבל

המשוררים במטולה ובפסטיבל הבן לאומי בחאן בירושליים ועוד.

נייד-0507636610  מייל – Galia31@bezeqint.net

הפוסט קול קורא לתערוכה – אוצרות טבע הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

17 Jan. 2023

קול קורא: כנס ירושלים לאמנות #8

כנס ירושלים לאמנות נוסד ביוזמת פסטיבל ״מנופים״ וכתבי העת ״ערב רב״ ו״הרמה״, במטרה לחבר בין מוסדות להשכלה גבוהה ובין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם התרבות.

מערכת הכנס מזמינה חוקרות.ים, אוצרות.ים ויוצרות.ים להגיש הצעות להרצאות, סדנאות, פרזנטציות, הרצאות־פרפורמנס של אמניות.ים ומושבים (פאנלים) שלמים שיוצגו בכנס שיערך ב־26 באוקטובר 2023 בירושלים.

ניתן להגיש הצעות לדיונים בסוגיות עדכניות הקשורות לאמנות חזותית בכלל, ולאמנות בת זמננו בפרט. כמו כן, לצד הצעות להרצאות ופרזנטציות ניתן להציע גם מושבים שלמים שיורכבו משלוש–ארבע הרצאות בנושא או זווית ספציפית וממוקדת.

על המעוניינות.ים להגיש:
הרצאות, סדנאות ופרזנטציות: תקצירים באורך 250 מילים
קורות חיים (ניתן לצרף דוגמאות להרצאות קודמות אם ישנן)
אם מדובר בהצעה לפאנל: כותרת הפאנל, דברי הסבר קצרים על נושא הפאנל, תקצירי שלוש–ארבע ההרצאות שיכללו בו וקו״ח של המרצות.ים

כתובת למשלוח ההצעות:  jlmartconf@gmail.com
דד־ליין למשלוח הצעות: 12.3.23
תשובות יינתנו במהלך חודש יוני 2023

אוצרי ומנהלי הכנס: רינת אדלשטיין (״הרמה״), רונן אידלמן ויונתן אמיר (״ערב רב״)
הפקה: אלינה אלכסה אוסיפובה

אורי זמיר, פרט מתוך מיצב, 2021



קול קורא להגשת מועמדות ל"חממה לאמנות מקום"

ערב מתעניינים בזום: 13.2.23

מועד אחרון להגשת מועמדות: 5.3.23

חממת האמנים היא תכנית שמטרותיה קידום אמני העיר חיפה בסביבת חייהם הקהילתית, העלאת החשיפה האמנותית בשכונות העיר וחיזוק הקשר בין הקהילה העירונית ובין היוצרים למוסדות האמנות – המוזיאונים. תוצרי החממה יוצגו בתערוכה מסכמת במוזיאוני חיפה. אמני העיר חיפה מוזמנים להגיש מועמדות לקול קורא להפקת יצירות (אמנות חזותית, קולנוע, פרפורמנס, תיאטרון, שירה, מוזיקה, מחול ועוד) בסביבת מגוריהם בקשרי גומלין עם סביבת חייהם: שכנים, תושבי הבניין או השכונה, יצירות חדשות המבוססות על הדיאלוג הקהילתי.

האמנים שיתקבלו לתכנית יזכו לתכנית אישית המותאמת להתפתחותם המקצועית וכוללת השתתפות בתכנית הכשרה ייחודית, מפגשי אימון עם מנטור נבחר משדה האמנות הישראלית, ליווי אוצרותי והפקתי, מערך שיווקי ליצירה, מלגת אמן ותערוכה מסכמת.

בסיוע שותפות חיפה בוסטון, מוצעות השנה שתי מלגות נוספות לפעולה אמנותית הקשורה לקהילה הישראלית־אתיופית: אמנים יוצאי העדה האתיופית או פרויקטים של פעילות אמנותית בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, מוזמנים להגיש הצעות במסלול ייחודי זה.

קריטריונים:
אמנים תושבי מטרופולין חיפה: העיר חיפה וסביבתה.
השתתפות פעילה של מעגל אנושי רחב בתהליך היצירה.
טיפול בסוגיות היסטוריות וחברתיות מקומיות: התייחסות מקורית לנושא הנבחר.
דיאלוג איכותי בין האמן לציבור המקומי.
יכולת להציג תכנית מגובשת עם קהילה משתתפת מוגדרת וברורה.

שימו לב, לאחר מענה על השאלות יש להעלות קובץ הכולל: תקציר תיק עבודות, קישורים לעבודות אונליין וקו"ח.

הגשת המועמדות דורשת:
הצעה לתהליך היצירה.
התייחסות למשך התהליך.
תיאור התוצר האמנותי.
תיאור סביבת העבודה והמעגל הקהילתי המשתתף.
הערכה של היקף הקהילה הצפויה להשתתף.
תקציר תיק עבודות, קישורים לעבודות אונליין וקו"ח .

לפרטים נוספים | לתמיכה ושאלות ניתן לפנות אלינו באימייל hamama@hms.org.il או בטלפון: 04-9115944
קישור להרשמה לערב מתעניינים בזום | קישור להגשת מועמדות לתכנית
אוצר התוכנית: עוז זלוף
מנהלת התוכנית: אפרת פנר
יועצים אמנותיים: גליה בר אור – אוצרת וחוקרת אמנות; עמי שטייניץ – אוצר, איש חינוך ופעיל חברתי
ליווי התכנית: עדי לם



ערב רב מודפס – גיליונות 3+4 יצאו!

לאחר הצלחת הגיליונות הראשונים משנת 2021, גיליונות 3 ו־4 של כתב העת ״ערב רב״ ראו אור בסתיו–חורף 2022. כל גיליון כולל מאה עמודים של מאמרים מקיפים ויצירות אמנות, ומשלב בין חומרי ארכיון ומאמרים חדשים שנכתבו במיוחד עבור מהדורת הדפוס ומתפרסמים לראשונה.

בין הכותבות.ים: בארי שוובסקי, חנה פרוינד־שרתוק, עלמה יצחקי, נעה מורדוך־סימונסון, קרן גולדברג, גליה יהב, רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי, יונתן אמיר, יהושע סימון, סלבה גרינברג ורונן אידלמן.

אמניות.ים: מיכל בר־אור, ורד נסים, אסף גרובר, אדגר דגה, חביב קפצון, אריאלה שביד, רועי ויקטוריה חפץ, מיכל היימן, רעיה ברוקנטל, וכן פרויקט מיוחד של מערכת ערב רב בעזרת תוכנת הבינה המלאכותית DALL-E.

הגיליונות נמכרים במחירי עלות, וכל הזמנה מחזקת את האפשרות להמשיך את הפעילות גם בעתיד.

להזמנת הגיליונות במשלוח בדואר או באיסוף אישי:  https://www.erev-rav.com/print



"Hansen_10"

עיצובים גרפיים נבחרים: עשור למרכז התרבות בית הנסן

בית הנסן – מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים
פתיחה: 19.1.23
נעילה: 16.3.23

כמרכז תרבות, בית הנסן משמש במה לפעולות וגופים משדות שונים, בעוד הצוות המניע את העשייה המגוונת שם למטרה את קידום קהילת המעצבים המקומית.

מאז שפתח שעריו לציבור בשנת 2013, אירועים מובילים הפכו מסורת ועוגן בבית הנסן, ומדי שנה ממתגים אותם מעצבים גרפיים שונים.

התערוכה מאירה זרקור על מיטב המעצבים הגרפיים הפועלים כיום בישראל, שהוזמנו ליצור מיתוג ייחודי לאירועים שהתקיימו במבנה ובגינה, לאורך עשר שנים של פעילות.

משתתפים:

אור בורנשטיין, גיא בנאים, גל בן דוד, ענת גוטברג, שירה גליק, אמיתי גלעד, טל הרדה, איתם טובול, סטס טוצ׳ינסקי, גבריאל יעבץ, קובי לוי, אלי מגזינר, שקד מזרחי, עמית מנדה־לוי, דן עוזרי, רננה עירשי, עידן עם־שלם, יואב פרי, זוהר קורן, רוני קרדי, אביגיל רוביני, גיא שגיא, אלה שדה, מירב שחם, מאיה שלייפר

ניהול כללי: סמדר צוק
ניהול אמנותי: קארין שבתאי
עיצוב תערוכה: ירדן עמיר
עיצוב גרפי: קובי לוי



הדיבוק 1937–2023

סרט־מופע מאת קבוצת סלה־מנקה, עדי קפלן ושחר כרמל

סינמטק תל אביב, רח׳ הארבעה 5, תל אביב
שבת 21.1.23 בשעה 21:00 

לאחר ההצלחה בפסטיבל ישראל, בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקומות שונים בעולם, "הדיבוק" מופיע בתל אביב בפעם הראשונה במופע חד־פעמי. הסרט הפולני דובר היידיש ״דער דיבוק״, שבוים ב־1937 על ידי מיכאל ושינסקי, מבוסס על מחזהו הקאנוני של ש׳ אנ־סקי "הדיבוק: בין שני עולמות" מתחילת המאה ה־20, שהפך למחזה המרכזי בתולדות התיאטרון היהודי לדורותיו ולהשראה לאינספור מחקרים, יצירות חדשות ודיונים ביקורתיים.

במופע החי פסקול הסרט המקורי מושתק, ובמקומו ניצבים על הבמה, בחיבור בין הסרט מ־1937 להיום, המוזיקאי והמלחין ירדן ארז, חברי קבוצת סלה־מנקה שמדבבים ביידיש את כל הדמויות בסרט, ועדי קפלן, שחר כרמל ואשו רוטמן־מאואס שמבצעים את השירה ואת כל האפקטים הצליליים. סיפור האהבה הטרגי של לאה וחנן לובש צורה חדשה, וכפי שדמותו של חנן חודרת לגופה של לאה וקולו בוקע מגרונה, כך בוקע פסקול הסרט מגרונם ומכליהם של ארז, קפלן, כרמל ורוטמן־מאואס. המופע עצמו הוא פעולה "דיבוקית" שנאחזת בסרט ומתערבת בו.

השכבות השונות של הסרט־מופע שיצרו סלה־מנקה, קפלן וכרמל משקפות דיאלוג רחב עם המוות – זה שמתרחש בסיפור המקורי, זה של תרבות היידיש ההולכת ונעלמת, וזה שמתנהל מעצם הטיפול החדש בסרט, שממשיך להעניק לסיפור המוכר מעמד אלמותי.

המופע נוצר בתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי, הקרן לירושלים, המרכז לאמנות ומחקר מעמותה ועיריית ירושלים.

בימוי: מיכאל ושינסקי (סרט), קבוצת סלה־מנקה (מופע)
דיבוב חי של כל הדמויות: קבוצת סלה־מנקה (לאה מאואס, דיאגו רוטמן)
קולות חיים ואפקטים: עדי קפלן ושחר כרמל שירה: אשו רוטמן־מאואס
הלחנה ומוזיקה חיה: ירדן ארז
שפה: יידיש
כתוביות: עברית ואנגלית

למידע נוסף ורכישת כרטיסים 

עד ה־18.1 הנחה מיוחדת לקוראי רב ערב בהזנת קוד הקופון: Dybbuk50



אלעד ירון בלשם שמיים

הוא איש רב־פעלים, אוצר, חוקר, עסקן ופובליציסט אמנות. מייסד ושותף להקמת מרכזים וארגונים הפועל בשוליים ובמוסדות מרכזיים, ועוסק במקביל באמנות ישראלית, מפעלי אמנות בסין, יחסי אמנות וטכנולוגיות דיגיטליות וזכויות עובדים.

קוראים לו אלעד ירון והוא האורח שלנו בלשם שמיים – פודקאסט התרבות של בית הנסן ומגזין ערב רב.

להאזנה

הפוסט רב ערב 17.01.23 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

17 Jan. 2023

פרס מיזם ARTIQ לשנת 2022 מוענק זו השנה החמישית לאמן אשחר חנוך קלינגבייל. הפרס הייחודי כולל מענק כספי על סך – 5,000 ₪ ותערוכה בגלריה 'כורש 14', ירושלים. המלגה ניתנת כחלק ממחויבותו של מיזם ARTIQ לקידום אמנות גאה וקווירית בישראל.

אשחר חנוך קלינגבייל, אלפא קנטורי א', ב', 120X120 ס"מ, עפרון על נייר, באדיבות אוסף הכנסת, צילום: סיגל קולטון

בנימוקיה לפרס קבעה ועדת השופטות/ים כי:

פרס ARTIQ לשנת 2022 מוענק לאמן אשחר חנוך קלינגבייל, בוגר תואר ראשון ושני בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. יצירותיו של האמן בשנים האחרונות הן מחקר מתמשך שצולל לעומק החומריות של המדיום הרישומי וחומריותם של החלל וכוכבי הלכת. שילוב קווי מחקר אלו יוצר תחת ידיו של קלינגבייל גוף עבודות עשיר, מעמיק, חדשני ומרתק. חקר החלל, כתחום, כרוך בלא מעט דמיון – טלסקופים הנשלחים אל הלא נודע וקריאה מדעית של תצלומים רחוקים הנשענת לעיתים קרובות על לא יותר מהשערה ותהייה. אלו גם הכלים ליצירה חדשנית ומקורית שבאה לידי ביטוי בעבודות הגרפיט החושניות, האקספרסיביות ומלאות הדמיון של אשחר חנוך קלינגבייל. יצירותיו משקפות את היות הקווירי גם א‏־חומרי וגם גשמי, הוא מושגי ותלוי במדיום. עבודותיו מציעות מחשבה על קוויריות נזילה, על ריזומטיות, הרפתקנות וחדשנות, זאת לצד יכולות אמנותיות וקונספטואליות מרשימות. על הצעה זו מוענק לו פרס ARTIQ לשנת 2022.

בהצעתו לפרס ARTIQ לשנת 2022 הציע האמן ליצור מרחב רישומי הסובב את הצופה ומפעיל את חושיו. היצירה החדשה תותאם ספציפית לחלל הגלריה המארחת, כורש 14 באוצרותה של דביר שקד. התערוכה בגלריה כורש 14 תפתח בדצמבר 2023.

ועדה הפרס: ד"ר יעל רוזין, מייסדת ARTIQ; דביר שקד, אוצרת גלריה כורש 14, ירושלים; וליאב מזרחי, אמן ואוצר.

אשחר חנוך קלינגבייל, Rings D, 120X120 ס"מ, עפרון על נייר, באדיבות אוסף רבקה סאקר, צילום: סיגל קולטון

​לקהילה הגאה בישראל קול ותרבות ייחודיים משלה, ותוצרי התרבות והאמנות של הקהילה הגאה הם חלק מהמארג התרבותי ומעולם האמנות הישראלי בפרט ובעולם בכלל. מיזם ARTIQ, מהווה חלק מהאקטיביזם החזותי של הקהילה הגאה בישראל, ומאפשר לא.נשים להשמיע את קולם/ן האותנטי, קול שהוא נדבך חשוב בשיח הרב-תרבותי הישראלי.

מיזם  'ARTIQ – אמנות ישראלית גאה' הושק בשנת 2018 בתערוכה קבוצתית במוזיאון מוז"א, תל אביב. מאז, הוקמו מספר תערוכות קבוצתיות (ביניהן התערוכה השנתית "מחוץ לקופסה" המתקיימת כל שנה בחודש הגאווה בגלריית קופסאות האור של יפו) ותערוכות יחיד, נוצרו שיתופי פעולה עם קבוצות וארגונים נוספים מהקהילה הגאה, והושקה מלגה שנתית ייחודית לאמנ.ית מהקהילה הגאה. בשלוש השנים האחרונות גלריה 'כורש 14' הירושלמית מארחת את זוכי וזוכות המלגה בליווי אוצרותי של דביר שקד.

הפוסט אשחר חנוך קלינגבייל הוא זוכה פרס ARTIQ לאמנות גאה לשנת 2022 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

SCAN TO VIEW AND BOOKMARK THIS PAGE ON YOUR PHONE
BACK TO TOP