פורטפוליו

28 Jan. 2023

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה


מרבית העבודות של האמנית היפנית־אמריקאית אקי ססמוטו (Aki Sasamoto) לא נעשות ככאלה שאמורות להצטלם. כלומר, סביר להניח שהן מצטלמות כי אנחנו בשנת 2023 ומה לא מצטלם, אבל במקור, המהלך האמנותי שלהן אינו מתחשב בנוכחותה של מצלמה במקום. רובן הן עבודות פרפורמנס, שנעות על הציר שבין אמנות לתיאטרון, כאלה שמתקיימות בלייב, בדרך כלל מול קהל צופים.

העבודה Do Nut Diagram שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה היא שונה במובן הזה: מדובר בעבודת וידיאו שלוקחת בחשבון את נוכחותה של המצלמה ומשתמשת בה בכדי להעביר את הרעיון. אפילו אופן ההצבה שלה מתייחס לזה – כשהיא מוצגת בתוך מסך ממוסגר שנראה כמו טלוויזיה ביתית. בסרט המוצג בתוך המסך נראית ססמוטו עצמה כשהיא במקום שנראה כמו יער, מציירת דיאגרמות על משטח בלתי נראה שהוא סדרה של לוחות זכוכית, מנגבת ומנקה אותו. בכל כמה דקות מתנפץ במפתיע אחד ממשטחי הזכוכית, מה שמיד מציב את הצופים במצב של דיסאוריינטציה ובניסיון להבין את המרחב המצולם. אה, ויש גם דונאט, אבל עוד נגיע לזה.

Do Nut Diagram

Do Nut Diagram

Delicate Cycle

Delicate Cycle

ססמוטו, בת 42, חיה ועובדת מזה כ־20 שנה בניו יורק. היא נולדה וגדלה בעיר קנאגוואה (Kanagawa) שביפן. אמנות לא באמת עניינה אותה כילדה או מתבגרת, אבל כשהגיעה לתיכון קיבלה מלגה ששלחה אותה ללימודים בבית ספר בינלאומי באנגליה. ״זה שינה את חיי״, היא מספרת בביקור בארץ לקראת פתיחת התערוכה. ״למדו איתי שם צעירים מ־97 מדינות שונות, הרבה מהם כאלה עם אידיאולוגיות ואג׳נדות. וחיינו כולם יחד, רק הילדים. כשסיימתי את התיכון בגיל 18 המשכתי עם כמה מהם לטיול בעולם, שבמסגרתו גם הגעתי בפעם הראשונה לישראל. לא היתה לנו תכנית מסודרת, תפסנו טרמפים והסתובבנו בארץ. נסענו לאילת, צללנו, הלכנו למסיבת רייב בתל אביב ואת רוב הזמן בילינו בחיפה.

האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט

״כשחזרתי ליפן אחרי הלימודים והטיול התעניינתי בכלל בחינוך, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי שם. נסעתי לארצות הברית ושם התחלתי לרקוד באופן מקצועי. כמתבגרת, היה בי כל כך הרבה כעס, והריקוד היה הדרך שלי להתמודד איתו. אפילו אמרו לי אז שאם אני לא ארקוד, אני בטח אסיים בלהרוג מישהו. זה היה שער הכניסה שלי לעולם האמנות והפרפורמנס – שבכלל לא הגיע מעניין באמנות, אלא כמנגנון התמודדות״.

ססמוטו צללה אל עולם המחול האקספרימנטלי בניו יורק, רקדה לצלילי מוזיקה ניסיונית והופיעה בחללים אלטרנטיביים. ״אלה היו תחילת שנות ה־2000, תקופה שבה פרפורמנס ואמנות פלסטית התחילו להתערבב שוב, קצת כמו שקרה בשנות ה־70. גם אז, רוב עבודות המחול שלי היו ׳אובג׳קט־בייסד׳, כלומר סבבו סביב אובייקט פיזי מסוים. כדי להתפרנס, עבדתי אז בספריה של אוניברסיטת קולומביה וכדי לקבל ויזה ולהישאר בניו יורק הייתי צריכה להירשם ללימודים – אז הגשתי מועמדות לבית הספר לאמנות שהיה פיזית הכי קרוב לספריה. כך התחילה מערכת היחסים שלי עם אמנות״.

גם כשלמדה בבית הספר לאמנות באוניברסיטת קולומביה עסקה ססמוטו בעיקר בפרפורמנס. ״תיאטרון עניין אותי יותר מאמנות פלסטית, והיה אז שיח רב לגבי איך לייצר ואיך להציג פרפורמנס בחללי גלריות ומוזיאונים. מאז, רוב העבודות שאני יוצרת הן עבודות אינסטליישן ופרפורמנס שמיועדות לחלל תצוגה גדול, תיאטרלי אפילו. לפעמים אני מייצרת גרסאות מיוחדות לטובת עבודות וידיאו, אבל אז ההתייחסות שלי לעבודה תהיה שונה. כשעבודה אמורה להיות מצולמת – הרעיון בה יעבור בצורה אחרת״.

להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי

במהלך 20 השנים האחרונות בהן היא יוצרת אמנות ומופיעה, חוזר ועולה העיסוק של ססמוטו בכמה תמות מרכזיות – אחת מהן היא אוכל. כבר בשנת 2005 יצרה עבודה בשם Cooking Show – פרפורמנס שעסק בקונספט (המשונה, להגדרתה) של תכניות בישול. בשנת 2014 יצרה עבודה בשם Wrong Happy Hour, שבה יצרה הקבלה בין בקבוקי בירה לגברים שניהלה איתם קשרים רומנטיים, ובמהלך הפרפורמנס ניסתה לדחוף את שניהם החוצה מחייה. לצד זה – היא עסוקה גם לא מעט בפן המתמטי של הדברים. ״תמיד כשאני קוראת על מדע או מתמטיקה אני רוצה לחוות את זה״, אמרה בראיון מצולם שנערך עימה במגזין האינטרנטי Art21; ״הייתי רוצה להבין מה זה אומר להיות בעצמי גרף״.

זו אולי גם הסיבה שמכל מוצרי המזון היא עסוקה בעיקר בדונאטס ובייגלז – אוביקטים בעלי צורה מובהקת של מעגל שבתוכו מעגל נוסף, ריק מתוכן. ״יש לי אובססיה לדונאטס מאז שנת 2010 בערך. העניין שלי בהם מגיע מהמקום הטופולוגי (טופולוגיה היא ענף במתמטיקה שעוסק בחקר התכונות של המרחב, הנשמרות תחת דפורמציות רציפות – עיוותי צורה כמו כיווץ, מתיחה, ניפוח). אני לא חושבת שאמנות צריכה להסביר קונספטים מדעיים או מתמטיים, אבל בהרבה מקרים אני משתמשת בה כדי להדגים רעיונות מתמטיים בעולם האמיתי.

״אחת מעבודות הפרפורמנס שלי כללה קטע שבו שאלתי אנשים אם הם יכולים לנסות לאכול דונאט מהפנים החוצה (אינסייד אאוט), בלי לפגוע בצורה שלו. בסוף מי שעלה על הדרך היה בכלל ילד, שהבין שצריך לקלף אותו. זה נשמע מאוד רציני אבל בגדול זו בסוף גם בדיחה. כל העניין הזה של האמנות הוא עבורי גם בדיחה״.

Sink Or Float

Sink Or Float

Sink Or Float

Sink Or Float

Squirrel Ways

Squirrel Ways

Squirrel Ways

Squirrel Ways

birds

גם העבודה שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה נפתחת בדימוי של דונאט. זו עבודה משנת 2018, שנעשתה בהזמנה עבור המגזין TripleCanopy, ולדבריה של ססמוטו מדובר בעבודה הראשונה שיצרה כעבודת וידיאו פר אקסלנס, כלומר – עבודה שנוצרה עבור המצלמה ומתחשבת בהיותה מצולמת ומוקרנת על מסך. העבודה היא אחת מתוך מספר גדול של עבודות שמוצגות בתערוכה ״על קולו של חוד״, שבחר ואצר האמן בן הגרי, ישראלי שחי ועובד מזה שנים רבות בניו יורק. התערוכה היא תולדה של חקירה אישית מתמשכת על ההיסטוריה והמנגנונים של דימויים נעים, והיא מציגה עבודות של אמנים בינלאומיים רבים, ביניהם קיקי סמית׳, ג׳ספר ג׳ונס, קארה ווקר וגם עבודות של הגרי עצמו.

״כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח. היא מצולמת בחוץ, ביער, כמייצג של חלל אחר, נוסף.

כשאני מתנסה עם חומרים, אני מציירת הרבה דיאגרמות. גם במופעי הפרפורמנס שלי אני משתמשת בהן הרבה כדי להציג רעיונות באופן ויזואלי. הרעיון בעבודה היה למשוך את תשומת הלב למצע, למשטח

״פיזית הוא כולל ארבעה מישורים – שלוש זכוכיות שטוחות שמוצבות אחת אחרי השנייה, כך שהמצלמה, והעין האנושית בהתאם לה – לא יכולה להבחין במישורים השונים. את ניפוץ משטחי הזכוכית ביצעתי לא לפי הסדר שבו הם ניצבים, כך שבכל פעם שזה קורה – הצופה נחשף לעוד שכבה של מציאות. זו עבודה שחוקרת רוחות – רוח פיזית וגם רוחות רפאים, ואת הדרך שבה אנחנו תופסים או מתייחסים אליהן במציאות״.

המעבר הזה בין פרפורמנס שמיועד לביצוע חי לבין כזה שמיועד למצלמה הוא אבן דרך משמעותית עבור ססמוטו. ״היום אנשים מודעים הרבה יותר למצלמה. אנחנו נמצאים בעידן שבו אפילו האוביקטים מדגמנים למצלמה. זו אחת הסיבות שרציתי לעשות את העבודה בדרך הזו, שתנכיח את המצלמה ואת הצילום. האידיאל של פרפורמנס קצת השתנה והיום, אחרי הקורונה שבכלל הרגה אותו, אולי צריך להגדיר מחדש את המונח ׳לייב׳. האם לייב סטרים, שידור חי שמועבר באמצעות מצלמה – נחשב חי? כמישהי שעדיין מאמינה במופע החי של תיאטרון אמיתי, אני מתלבטת בשאלה הזאת לא מעט״.

בשנים האחרונות מלמדת ססמוטו במחלקה לפיסול באוניברסיטת ייל, שם היא פוגשת אמנים צעירים רבים שההתייחסות שלהם לעניין הצילום אל מול המופע החי היא כבר התייחסות שונה. ״בעיני פרפורמנס הוא סוג של פיסול ולכן רציתי ללמד במחלקה הזאת. יש פעמים שאני שמה לב למתח שקיים בין הדרך שבה אני רואה את הדברים לבין הדרך שבה הסטודנטים שלי רואים. אני מניחה שהמתח הזה יילך ויתעצם ככל שאתבגר – אבל אני דווקא מחכה לזה. זה פתח מבחינתי כדי לנסות לגרום להם לנסות דברים חדשים״.


על קולו של חוד
אוצר: בן הגרי
מוזיאון הרצליה, הבנים 4, הרצליה
נעילה: 20.5

הפוסט על חודו של דונאט: אקי ססמוטו במוזיאון הרצליה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

28 Jan. 2023

יובל: בוקר טוב יבגניה, מה שלומך? וברכות על שתי תערוכות בו זמנית, האחת תערוכת יחיד בגלריה פריסקופ, והשנייה כחלק מהחממה של מרכז אדמונד דה רוטשילד. הספק לא רע בשביל מי שרק לפני שנה וחצי סיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

יבגניה: כן, הרבה אנשים אומרים לי, שזה מהר מאוד לעשות תערוכת יחיד מיד אחרי סיום הלימודים. אבל אני מאוד שמחה שזה קרה, כי הכי פחדתי שאחרי בצלאל אשב לבד בסטודיו בלי לעשות שום דבר, אבל בסוף לא ישבתי דקה

יובל: נייס. אז בואי ספרי מה את מציגה בפריסקופ?

יבגניה: בתערוכה יש כעשרה אגרטלים מצויירים בנושאים שונים. המשותף ביניהם שהם שטוחים, לא עגולים. הכל התחיל מזה שבתערוכת הגמר שמתי לב שאנשים מצלמים הרבה את הכדים. אבל, כדים עגולים לא יוצאים יפים בצילומים, כי תמיד יש עיוות של הצורה, אז החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה ועשיתי אותם שטוחים. ולתערוכה הזו יש שם נהדר – Canvase

Self Portrait

Self Portrait

Self Portrait

Self Portrait

Presentiment

Presentiment

Presentiment

Presentiment

Welcome to the new World

Welcome to the new World

Welcome to the new World

Welcome to the new World

יובל: זה באמת שם טוב. אני זוכר את פרויקט הגמר שלך, במיוחד את קנה המידה הגדול של העבודות, אבל גם את השילוב של הציור והטקסטים. מאיפה הגיע הרעיון להשתמש בכדים כקנבס?

יבגניה: כשרק התחלתי ללמוד במחלקה לקרמיקה, לא ציירתי על הכלים, תמיד חשבתי שקרמיקה וציור לא מתאימים; שזה שני עולמות שונים. אבל כשהתחלתי עם הכדים, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני מציירת מגיל 10, אבל תמיד הרגשתי שחסר לי משהו, וכשניסיתי לצייר על הכדים, מיד הבנתי – מצאתי את מה שחיפשתי.

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה. כאמנית, הרבה יותר מעניין אותי לעבוד עם אוביקט תלת־ממדי. אני יכולה לשחק קצת עם הצופה, להפתיע אותו, לרצות או לאכזב

יובל: אז הקרמיקה היא החומר – בואי נדבר על הציור: מה את מציירת על הכדים?

יבגניה: אני לא ממציאה שום דבר: את מה שקורה בחיים, בחדשות, בסושיאל מדיה. אני לוקחת נושא עכשווי כלשהו, והכי מעניין אותי איך אפשר לשחק איתו ולהראות אותו לצופה בצורה הכי מעניינת ומובנת. נגיד אתמול סיימתי כד חדש לתערוכה ברוטשילד שנפתחה לפני שבוע, כי רציתי לחבר בין שתי התערוכות

כשמסתכלים על הקנבס רואים את כל הסיפור בשנייה הראשונה. עם אגרטל הכל שונה לגמרי! אף אחד לא יודע מה מצפה לו מעבר לפינה, איך העלילה תשתנה

יובל: את יכולה לתת דוגמה או שתיים למה שציירת?

יבגניה: לדוגמה, כשהמלחמה באוקראינה התחילה, חשבתי, אלוהים, חזרנו לימי הביניים. ואז חשבתי – יצאנו מזה בכלל? בכל מקום שאתה מסתכל, יש איזו שטות מטומטמת שקורית בכל מקום.

הכד הגדול והמרכזי בתערוכה נקרא ״ימי הביניים שלנו״. לקחתי את התחריטים של ברויגל כבסיס: אומרים שבימי הביניים הייתה ״קדחת ריקודים״ באירופה, אף אחד לא יכול להסביר את התופעה הזו – אנשים פשוט יצאו לרחובות והתחילו לרקוד ורקדו עד שמתו; אבסורד שכזה. לא נכתב הרבה על זה, אבל כמה תחריטים וציורים נשמרו, וציירתי איך אנשים ״רוקדים״ ומתים.

בצד השני של האגרטל יש חיילים מודרניים, נניח רוסים ואוקראינים, אבל אפשר להחליף אותם בכל חיילים אחרים. הם גם רוקדים, עומדים זה מול זה עם מקלעים. וזה בגלל שראיתי הרבה סרטונים כאלה בטיקטוק – איך חיילים רוקדים לטרנדים מודרניים. יכול להיות שהם מתים אחר כך, זה משגע אותי

יבגניה קירשטיין. צילום: אריק שרגא

יבגניה קירשטיין. צילום: אריק שרגא

מלחמה

מלחמה

מלחמה

מלחמה

ימי הביניים

ימי הביניים

ימי הביניים

ימי הביניים

יובל: זה אכן אחד הדברים שהפתיעו אותי בציורים – השילוב בין ימי הביניים למשהו סופר עכשווי כמו מישהי שמכינה ביצת עין במטבח או אלו שמצלמים/ות את הכד שזה ממש מגניב

יבגניה: ציור על כד קרמי זה משהו שנמצא איתנו כל ההיסטוריה של אמנות בערך, אבל אני חיה עכשיו, ולחבר בין מסורתי ועכשווי – זה מה שאני אוהבת

יובל: אמרת מקודם שאת מציירת מגיל 10. ספרי קצת על עצמך, איך מגיל 10 התגלגלת לקרמיקה בבצלאל?

יבגניה: אני מציירת מגיל 10 במסגרת אקדמית, למרות שהאמת, התחלתי לצייר לפני שזוכרת את עצמי. אחרי בית ספר התקבלתי ללמוד רסטורציה ושימור, זה היה עוד ברוסיה, בסנט פטרסבורג, איפה שנולדתי… רסטורציה זה אחלה מקצוע, אני שמחה שיש לי אותו, זה עכשיו עוזר לי אם כדים יוצאים מהשריפה עם סדקים 😆

birds

אבל תמיד הרגשתי שאני אמנית וחייבת ליצור ולא לתקן עבודות של אחרים. לפנה שש שנים כשגרתי בתל אביב, הסתובבתי עם כלב ברחוב וראיתי פתאום סטודיו לקרמיקה. התחלתי לבוא לסטודיו פעם בשבוע, אחרי קצת זמן באתי ואמרתי לבעלי סטודיו – מה עשיתם לי, אני לא יכולה להיות בלי זה, מה לעשות? איפה יש מקום שאני יכולה לעשות קרמיקה 24/7 בלי הפסקות לאוכל ושתיה. הם אמרו לי – רק בצלאל. התקבלתי לבצלאל, הרגשתי את עצמי כמו דג, שחזר למים

יובל: וואלה. איזה יופי. ומה את עושה מאז שסיימת את הלימודים? ומה את יכולה לספר על החממה של רוטשילד?

יבגניה: אני עדיין נשארת בבצלאל, כעוזרת מחקר ואסיסטנטית של המחלקה, מקבלת שם סטודיו. 

לגבי החממה של רוטשילד וכל מה שקשור לרוטשילד – זו אהבה שלי. כל מה שלמדתי שם, כל מי שהכרתי שם – זה מתנה. אחרי החממה, שהייתה שלושה חודשים, אני מרגישה שעשיתי קפיצה ענקית בהבנה מה זה הדבר הזה – להיות אמן עכשווי בארץ. זה מה שהם אומרים על עצמם – שהם גשר בין בית ספר לאמנות ומציאות והם מהממים ❤

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יבגניה: יש לי סדרה של כדים קטנים בתערוכה, שכתוב עליהם Do what you love. Love what you do – ואני בהחלט יכולה להגיד על עצמי שככה אני חיה וזה אושר גדול. הייתי רוצה שכמה שיותר אנשים יוכלו לחיות ככה ולהרשות לעצמם לעשות את מה שהם הכי אוהבים. אז העולם יהיה אחר


יבגניה קירשטיין | CanVase
אוצרת: מעין ישראלי
גלריה פריסקופ
נעילה: 18.2

צילומי הצבה: מ״ל

צילומי הצבה: מ״ל

הפוסט יבגניה קירשטיין: ״החלטתי לעזור לכדים לצאת יפים בתמונה אז עשיתי אותם שטוחים״ הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

28 Jan. 2023

חממת האמנים מקום היא תכנית שמטרותיה קידום אמני העיר חיפה בסביבת חייהם הקהילתית, העלאת החשיפה האמנותית בשכונות העיר וחיזוק הקשר בין הקהילה העירונית ובין היוצרים למוסדות האמנות – המוזיאונים. תוצרי החממה יוצגו בתערוכה מסכמת במוזיאוני חיפה.

אמני העיר חיפה מוזמנים להגיש מועמדות לקול קורא להפקת יצירות (אמנות חזותית, קולנוע, פרפורמנס, תיאטרון, שירה, מוזיקה, מחול ועוד) בסביבת מגוריהם, שמנהלות קשרי גומלין עם סביבת חייהם – שכנים, תושבי הבניין או השכונה – יצירות חדשות המבוססות על הדיאלוג הקהילתי. האמנים הפועלים בתכנית יזכו לתכנית אישית המותאמת להתפתחותם המקצועית: השתתפות בתכנית הכשרה ייחודית, מפגשי אימון עם מנטור נבחר משדה האמנות הישראלית, ליווי אוצרותי והפקתי, מערך שיווקי ליצירה, מלגת אמן ותערוכה מסכמת.

בסיוע שותפות חיפה בוסטון, מוצעות השנה שתי מלגות נוספות לפעולה אמנותית הקשורה לקהילה הישראלית־אתיופית: אמנים יוצאי העדה האתיופית או פרויקטים של פעילות אמנותית בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, מוזמנים להגיש הצעות במסלול ייחודי זה.

קריטריונים לבחינת ההצעות:

  • אמנים תושבי מטרופולין חיפה – העיר חיפה וסביבתה.
  • השתתפות פעילה של מעגל אנושי רחב בתהליך היצירה.
  • טיפול בסוגיות היסטוריות וחברתיות מקומיות – התייחסות מקורית לנושא הנבחר.
  • דיאלוג איכותי בין אמן לציבור המקומי.
  • יכולת להציג תוכנית מגובשת עם קהילה משתתפת מוגדרת וברורה.

הגשת המועמדות דורשת הצעה לתהליך היצירה; התייחסות למשך התהליך; תיאור התוצר האמנותי; תיאור סביבת העבודה והמעגל הקהילתי המשתתף; הערכה של היקף הקהילה הצפויה להשתתף. בנוסף, יש לצרף תקציר תיק עבודות, קישורים לעבודות אונליין וקורות חיים.

אוצר התכנית: עוז זלוף; מנהלת התוכנית: אפרת פנר; יועצים אמנותיים: גליה בר אור ועמי שטייניץ; ליווי התכנית: עדי לם.

ב־13.2 יתקיים מפגש למתעניינים בזום.
לשאלות נוספות אפשר לפנות במייל hamama@hms.org.il או בטלפון 04-9115944
מועד אחרון להגשת מועמדות: 5.3
לפרטים נוספים והגשת מועמדות >>>

birds

הפוסט קול קורא: החממה לאמנות מקום בחיפה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

27 Jan. 2023

כשמעצבת האופנה מאיה בש נשאלת מהו האני מאמין העיצובי שלה היא עונה: ״הבגדים שאנחנו לובשים צריכים לשקף את החופש שלנו להיות נאמנים לעצמנו, ולא משנה מהי הסיטואציה שבה אנחנו מצויים. אנחנו צריכים להרגיש טוב ומשוחרר״.

הסגנון העיצובי של בש הוא הכלאה בין אסתטיקה אורבנית לנוחיות לבישה. היא מגדירה את עצמה כמעצבת אוונגרדית שמציעה עיצוב מינימליסטי ומעורר מחשבה, שמטשטש הבדלים מגדריים. ״אני מעצבת קונסטרוקטיבית עם חוש הומור״, היא אומרת, ומתכוונת לדוגמה לחולצה שעליה מודפסות מילים.

בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך

במקום הדבר עצמו: המילה ״כיס״ במקום שבו אמור להיות כיס, או הדפסה של הכיתוב ״סיכת דש״ בשפה הרוסית, במקום בחולצה שבו עונדים סיכת דש. בחולצה אחרת רשימה מדויקת של כל חוליות עמוד השידרה, ומספורן לאורך גב החולצה.

״ההשפעה לעיצובים האלה באה מהאוונגרד הרוסי, אבל מבחינתי אני שואפת שיהיה לי כיף בעבודה – והסוג הזה של הדברים עושה את זה. אני מאמינה שבאמצעות צבעוניות והומור גם הלקוחות הכביכול מונוכרומטיות שלי – יזרמו אתי. אני כל הזמן ממציאה סיבות עיצוביות להזכיר שאני קיימת״.

קולקציית 2022. צילומים: רוני כנעני

קולקציית 2022. צילומים: רוני כנעני

מאיה בש. צילום: רוני כנעני

מאיה בש. צילום: רוני כנעני

העיצובים של בש נעים על קו דק שבין מחויט לסטריט ולאחרונה, כך היא מעידה על עצמה, פרצה את גבולות המונוכרומטית. ״אני לא משיקה קולקציות עונתיות. אני משיקה דרופים ופועלת פחות באופן עונתי. יש בקולקציות שלי פריטים שמיוצרים בבודדים, אחד מסוגם, תוך שילוב של רקמות ופרינטים חדשים, בגזרות שמלוות את המותג בכל עונה״.

הפריטים החדשים שבולטים העונה הם בעלי פרינט של דובדבנים, ז׳קטים עשויים בדי קטיפה ובעלי צווארונים דרמטיים, סריגים בעבודת יד וצבעים חדשים לחליפות הטרנינג המוכרות. ״בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך״.

את כל כפר סבא ניקיתי

בש, בת 44, נולדה במחוז נובוסיבירסק שברוסיה. לארץ עלתה עם משפחתה בשנת 1991 כשהיא בת 12, וזו היתה עבורה חוויה לא פשוטה. ״נחתנו ישר לקרית ים, במהלך מלחמת המפרץ. כשירדנו מהמטוס שהיה מפוצץ בעולים חדשים, קיבלנו סלסלות של פירות יבשים לט״ו בשבט וגם מסכת אב״כ. חשבתי שמהמטוס אראה נוף של ניו יורק וקיבלתי בתים קטנים ומפוזרים. זה היה יום גשום ואפור. לא פשוט בכלל.

״אני הבת הקטנה מבין שתי בנות. אחותי הגיעה ישר לאוניברסיטה והיה לה יותר קל. לי ממש לא. תקופה ארוכה התגעגעתי, הייתי מאוד נוסטלגית. במשך חמש שנים התכתבתי עם תשעה חברי ילדות באופן אינטנסיבי. מאז ביקרתי בעיר שבה נולדתי כמה פעמים. זה הבית שלי. בקרית ים, לשם הביאו אותנו, פיזרו קרוואנים בכל פינה. הגדירו אותם אולפן. חילקו אותנו לקבוצות בנות 60 ילדים, בטווחי גילים מגוונים, ואמורים היו ללמד אותנו עברית. אבל עברית לא יצאה משם. מרבית העולים שהיו איתי שם היו מקווקז, אז למדתי קווקזית.

״הייתה לי חברה קווקזית בשם רעיה. היא היתה בת 12 וכבר משודכת ומאורסת. הייתי בטוחה שאלו החיים. קינאתי בה. ההורים שלי לעומת זאת לא חשבו שבשביל זה הם עלו לארץ, והחליטו שאנחנו עוברים לכפר סבא, גם שם המשכתי בחיי האפורים. הייתי ילדה שקופה שסבלה מהצקות. בגיל 13.5 כבר התחלתי לעבוד בפיצרייה ובהמשך הערב ניקיתי בתים, משרדים, חנויות, קניון בכפר סבא, בריכות שחיה. את כל כפר סבא ניקיתי.

״הדבר הטוב שיצא מזה הוא שהבנתי שאני אדם שיודע לעבוד. שאין דבר שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. יש דברים שאולי אין לי את הידע לעשות אותם, אבל אני אעשה כל מה שצריך ונדרש. אם צריך לנקות אנקה ואם צריך לסחוב – אסחוב. אני חושבת שבזכות התכונה הזו גם שרדתי את הקורונה. ידעתי מיד להסתדר עם הסיטואציה״.

איך ומאיפה הגיעה יצירתיות? עיצוב?

״עוד ברוסיה שלחו אותי ללמוד ציור. גם בארץ השתתפתי באיזה חוג, אבל לא הייתי ילדה מוכשרת במיוחד. כל מה שרציתי היה לצאת מכפר סבא. חשבתי שזו עיר שאסור לה להתקיים, רציתי לצאת משם ולהתחיל משהו חדש. ההורים שלי לא באמת ידעו או הבינו. בתיכון כתבתי ביומן שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל ידעתי שזה משהו יפה ושיתאים לי לצאת מתוך האפור שחייתי בו.

״ההתפוצצות הגדולה היתה כשטסתי לחו״ל לפני הצבא, עם כל הכסף שחסכתי מעבודות הניקיון. זה היה אדיר ופתח לי את הראש ואת הצ׳אקרות. חזרתי והתגייסתי ובאופן מפתיע מוינתי לתפקיד איכותי של מאבחנת מחקר – תפקיד טוב שגרם לי לחשוב שאני כנראה יכולה לעשות עם עצמי משהו״.

בש החליטה לנסות להתקבל ללימודי עיצוב, למרות שלא ממש ידעה להגדיר איזה עיצוב. היא הכינה תיק עבודות שהיו מבוססות על רדי־מייד, והתקבלה לשנקר, וסיימה את הלימודים בשנת 2004, עם פרויקט גמר בהנחיית תמרה יובל ג׳ונס (״היה בינינו חיבור עמוק״). עוד לפני שסיימה את הלימודים החלה לעבוד בחברת אופנה מאיסטנבול שעבדה עבור השוק הבריטי. ״כשסיימתי ללמוד טסתי לאיסטנבול אבל הספיקו לי שבועיים כדי להבין שאני לא רוצה לעבוד בקולקטיב, ועל אף הפיתוי הכספי החלטתי לחזור ארצה״.

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

בשיתוף זויה צ׳רקסקי, 2014. צילום: דיוויד מסקי

2015. צילום: דיוויד מסקי

2017. צילום: רוני כנעני

2017. צילום: רוני כנעני

2018. צילום: אסף עיני

2018. צילום: אסף עיני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2021. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

2022. צילום: רוני כנעני

עם חזרתה עבדה בש בין השאר עבור כתומנטה, רוני בר ודלתא, אבל בשלב מסוים החליטה שהיא רוצה להיות עצמאית. ״לצאת עם הדגם הראשון לקח לי תשעה חודשים, כי האמנתי שהוא זה שיטביע את החותם שלי. זו היתה חולצה שהייתי שלמה איתה. רקמתי את השם שלי מאחור, וזה הפך להיות הלוגו וסימן ההיכר שלי עד היום. גם כיום אני יוצאת מפעם לפעם עם קולקציות קפסולה רקומות.

אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות

״החולצות הפכו לסיפור הצלחה והמשכתי לקולקציה שלמה עם פריטים שהפכו מאז איקונים – החולצה המעוותת, מכנסי הגטקעס ועוד. החלטתי שאני פותחת חנות והתגלגלתי לגן החשמל שהיה אז ממש בתחילת חייו המסחריים. זו היתה תקופה נפלאה. מאז אני בשכונה הזו – עברנו לחנות גדולה יותר אבל זה הלוקיישן שלנו״.

סגנון נטול־מגדר

המותג מאיה בש, שחוגג השנה 17 שנים להקמתו, משתנה עם הגיל. ״אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בנראות של התלבושת האחידה – החולצות האחידות, הצווארונים, הכפתורים ועוד. חייטות מאוד מעניינת אותי ואם הייתי יכולה לעשות רק ז׳קטים – זה מה שהייתי עושה״.

אבן דרך משמעותית נוספת בחייה המקצועיים של בש היתה לימודי ההמשך שלה בבית הספר הגבוה לאופנה סיינט מרטין שבלונדון, לשם התקבלה על בסיס מלגה מטעם הבריטיש קאונסיל. היא נסעה ללונדון כבר כבעלת משפחה, מלווה בבן זוגה ובבתה הבכורה שהיתה אז בת חמש. ״בראיונות הקבלה נדרשתי להגיד מה אני מצפה מהלימודים. עניתי שאני רוצה לכתוב את העסק שלי – וזה מה שעשיתי. כתבתי את השינוי שאני רוצה להעביר את העסק. כתבתי ובכיתי. זה היה קשה, אבל מצוין. חזרתי לארץ ומימשתי את כל מה שכתבתי. זה היה כרוך בין השאר גם בצמצום הצוות״.

נכון להיום בש מעסיקה חמישה עובדים, אחת מהן היא אמא שלה שלימים הפכה להיות הסורגת של המותג, שבקולקציה שלו משולבים פריטים סרוגים. כל הפריטים בקולקציה מיוצרים בארץ – נגזרים בתל אביב ונתפרים ברחובות. במהלך השנים, היא מספרת, הולכים ומתרבים לקוחות גברים – מה שמשמח אותה מאוד כי מראש היא הגדירה את סגנון המותג שלה כנטול־מגדר.

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רועי רוזן, קפקא לקטנים. צילום: גוני ריסקין

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

רננה רז, הספר הכי משעמם בעולם. צילום: מ״ל

birds

בגיל 30 גילתה בש תחום חדש: ריקוד. ״כילדה לא ניגנתי על פסנתר ולא רקדתי בלט, אבל אני עדיין חולמת שאהיה רקדנית. את המחול גיליתי בגיל כשהצטרפתי לקבוצת ריקוד ביפו ואיתם רקדתי שלוש פעמים בשבוע, חמש שעות ביום. זו היתה התמסרות טוטאלית. הפסקתי כי הייתי בהריון עם הבת השניה שלי.

״היום עיצוב תלבושות למחול הוא חלק מהפעילות העסקית שלי, שכוללת שיתופי פעולה עם תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה ועם עולם המחול. עיצבתי את התלבושות למחול של גלית ליס – למופע ״כחולות״ שרוקדות בו נשים בנות 60-80, עיצבתי לרננה רז וליסמין גודר. אני עושה גם שיתופי פעולה עם אמניות, כמו קולקציות שיצרתי עם איורים של האמניות זויה צ׳רקסקי ואנה לוקשבסקי. עכשיו אני בעיצומו של שיתוף פעולה עם הרוקמת אביגיל קולקר ועם עוד יוצרים מתחומים שונים״.

ומה מכאן?

״אני חושבת שאני קצת פנטזיונרית. אני לא אחת שיכולה לעבוד עם תוכניות חומש. אני רוצה ללמד את עצמי לחזור ולהתייחס אל החיים כהרפתקה. אני רוצה שתהיה לי פנטזיה שאוכל להתמקם בתוכה. לחיות את הכאן והעכשיו. בינתיים מה שאני עושה לטובת העניין הוא שבכל אוגוסט אני סוגרת את החנות (מלבד חנות האונליין) ומוציאה את כולם לחופשה מרוכזת, כי אני רוצה לרגע לא לחשוב על העסק. ממילא באוגוסט חם פה ויש פחות לקוחות, וגם אני רוצה לנוח, לחלום ולנשום. זה נותן לי אוויר״.

הפוסט מאיה בש מאתגרת את הדימוי הקונבנציונלי של האישה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

27 Jan. 2023

מי?

אורי דובדבני, בן 33, עברתי לאחרונה מירושלים לתל אביב.
אתר /  אינסטגרם

סטטוס זוגי?

אי־זוגי טרי, כרגע לא בחיפושים. 

מה בצלחת?

אני אוכל־כל עם עבר של שבע שנות צמחונות ועוד 22 שנות שמירה על כשרות. תמיד יש בבית שקית שיבולת שועל ותפוחים ירוקים, ומתוקים הם סוג של נחמה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

באטליה שמי מוצגת התערוכה שלי ״עמוד התווך הקוסמי״, שאצרה סמדר שינדלר. בתערוכה הזו אני ממשיך לעסוק במתחים ובחוויה שבין ״להופיע אמנות״ לבין ״לעשות אמנות״, הפעם דרך דיאלוג עם פסליו של יחיאל שמי. כיוצר בינתחומי שמשלב מדיומים פלסטיים ופרפורמטיביים, עניינה אותי התפיסה של שמי לגבי פיסול לפיה ״משמעות הפסל נובעת מעצם נוכחותו״. צללתי אל המשולש הזה של פסל־נוכחות־משמעות, אל היחסים שבין גוף חי לבין חומר מפוסל – על פניו לרוב האחד נע והאחר דומם.

אבל בתהליך העבודה חיפשתי את נקודות ההמסה של ההגדרות האלה – כשהדומם מונפש, כשהחי ניצב במקומו, כששניהם מצטלבים לנקודה שבה החומר/הגוף נע וגם דומם בעת ובעונה אחת – בעל משמעות מעצם נוכחותו וגם מצביע על משמעות אחרת בהיותו דימוי. עבודות הווידאו שמוצגות בתערוכה ובמרכזן סרט קצר, פורשות אפשרויות שונות של נוכחות גופנית המתפקדת כמסמן ו/או כמסומן. את הסרט צילם אבי סימן־טוב המדהים, שותפות ושותפים לו עוד רבות וטובים (חפשו אותם בקרדיטים).

עמוד התווך הקוסמי. צילומי הצבה: דניאל חנוך

עמוד התווך הקוסמי. צילומי הצבה: דניאל חנוך

birds

בין המשתתפות והמשתתפים מופיעה גם כרם שמי – נכדתו של יחיאל שמי, שהכרתי לראשונה כמורה לאמנות לחימה ותנועה. בהמשך התיידדנו ואף יצרנו יחד במסגרת פסטיבל ״צוללן״. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה, היה נראה לי טבעי לקשר בין כל החלקים האלה. כרם מציגה בעבודות תרגול בסיסי מעולמה התנועתי – עמידה סטטית ממושכת, מלאת חיות, המכונה the cosmic pillar, שממנה נגזר שם התערוכה. ההשתתפות של כרם ושילוב התוכן התנועתי שהיא מביאה היו ערוץ נוסף בדיאלוג הבין־דורי והבין־תחומי שליוו את תהליך היצירה שלי.

מעבר לתערוכה, אני משתתף בימים אלה בעבודתה של מרב סבירסקי ״להקה״ שמוצגת במוזיאון תל אביב כחלק מתערוכת ״דמיינו מוזיאון״ (אוצרת: רותי דירקטור).

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

את הסופר דויד גרוסמן. בשנות התיכון ובצבא קראתי הרבה ספרים שלו. מצאתי בהם מפלט ואוויר של הגיון, הומניות ופואטיות. נתקלתי בו כשהייתי חייל והתרגשתי מאוד, זה היה בערך שנה אחרי שהבן שלו – אורי – נהרג בלבנון. כשהוא שאל איך קוראים לי היססתי לרגע ועניתי ״אורי״. הסתכלנו אחד על השני לרגע ארוך ושתקנו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני לא בטוח שיש לי פרויקט חלומות ספציפי, יותר מעסיק אותי למצוא את פורמט החלומות של חיים ויצירה. וגם – הייתי שמח לתור את העולם ברזידנסים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

הייתי עם אח שלי בחנות יד שניה, הוא מצא לי טי־שירט לבנה צמודה עם פרחים שמחכה ליציאה המתאימה, אני מצאתי חולצת שרוול ארוך אדומה, גדולה עלי במידה או שתיים – והיא הבגד המועדף עליי כשאני בבית.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך עבודת וידאו ״עמוד התווך הקוסמי״. צילומים: אבי סימן טוב

מתוך עבודת וידאו ״עמוד התווך הקוסמי״. צילומים: אבי סימן טוב

הפוסט מה קורה // אורי דובדבני הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

26 Jan. 2023

כשענבל ברון החלה בשנה שעברה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת AppsFlyer, זה היה אחרי קריירה של עשור בעולמות ה־UX, שכללה בין השאר את ניהול הסטודיו בחטיבת התוכנה של HP, שהתמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus.

״הרגשתי שהגעתי לתקרת זכוכית, חיפשתי את האתגר הבא״, היא מספרת. ״היה לי ברור שאני רוצה לנהל, תפקיד עם ראייה רחבה, לא בהכרח הנדס־און, לא קורפורייט בחו״ל, חברה יותר קטנה, עם די.אן.איי ישראלי, עם פאונדרים ישראלים; חברה שיהיה לי מקום להתקדם בניהול ולהביא את האימפקט שאני רוצה.

״אפספלייר היא חברה ששמתי לב אליה כבר ב־2015 ביריד מקצועי: כשכולם היו מעונבים, הם עשו מסיבה והזמינו לאפטר־פארטי. זו הייתה חברה מעניינת, עם מיתוג מעסיק אחד החזקים בארץ, ורציתי להבין אם זה סתם רעש שעושים שופוני או שזה באמת״, היא מוסיפה בחיוך.

אפספלייר, שפיתחה יכולות ניתוח ומדידת קמפיינים דיגיטליים, הוקמה ב־2011 ומונה כיום 1,500 עובדים שעובדים ב־20 סניפים ברחבי העולם. לחברה מעל 12 אלף לקוחות בהם מותגים כמו נייקי, טיקטוק, איביי, דיסני, HBO ועוד. היא נותנת לאנשי השיווק (המשתמשים העיקריים) שמפרסמים בשלל ערוצים (מטא, טוויטר, גוגל אדס, סנאפצ׳ט, איירון סורס ועוד) מקום אחד מרכזי שבו הם יכולים לנתח, להבין את הקמפיינים ואת הרווחיות שלהם ביחס להשקעה. בנוסף אפספלייר נותנת כלים שמאפשרים לבצע אופטימיזציה לקמפיינים.

״במקום להיכנס לכל אחד מהערוצים בנפרד, הפלטפורמה של אפספלייר מאפשרת לך לנתח ולהבין את הביצועים של הקמפיינים שלך במקום אחד. זו פלטפורמה לאנשי שיווק, על כל גווניהם, שמאפשרת מדידה, ניתוח ואופטימיזציה של הקמפיינים, כולל תחזיות ותובנות. האתגר הוא בעיקר יו־איקסי: איך לא רק מכניסים את אנשי השיווק לפלטפורמה, אלא גורמים להם לחיות בתוך הפלטפורמה ולקבל ערך. זה מוצר מורכב, מערכת מרובת תרחישים, פונקציונליות, משתמשים״.

ומה האתגר בגילדת המעצבים?

״האתגר של גילדת מעצבי המוצר שאני מנהלת הוא לראות את השלם מתוך החלקים השונים. אפספלייר בנויה מלמעלה מ־10 צוותי מוצר, ולכל צוות מנהל משלו. האתגר העיקרי שלנו הוא יצירת הוליסטיות ופשטות בתוך מערכת מאוד מורכבת, במציאות שבה הצוותים מתנהלים כחברות סטארט־אפ״.

איך זה עובד?

״גילדת מעצבי המוצר מונה 19 מעצבים שעושים את כל הסייקל של המוצר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, ומתעסקים מהבטים רחבים של UX ועד דיזיין־סיסטם. אני מאוד מאמינה בדיזיין־סיסטם, במיוחד בפלפטורמה שיש לה כל כך הרבה מוצרים. בנוסף יש את כל נושא ההעשרה, לצאת לכנסים, ערב מנטורינג לג׳וניורים, ועוד.

״בסוף זו פלטפורמה אחת שמאוד צמחה, מאוד טכנולוגית, ולא דיברה בשפה המשתמש במרכז. נכנסתי בנקודה של אתגר עצום, איך גורמים לכל המעצבים להרים את הראש, להסתכל ימינה ושמאלה, ולראות איך אנחנו יוצרים אחידות ובהירות במערכת״.

מחקר איכותני זה אמפתיה נטו

ברון, בת 47, מספרת שמגיל צעיר נחשפה לעולמות היצירה. אביה, הרי ברון, פסל, שימש כראש המחלקה לפיסול במכון אבני, תרם את ״פסל המשפחה״ (אבא אמא ואני) לעיר תל אביב, ״ואפילו עזרתי בסטודיו הקטן בצפון דיזנגוף בעבודה על הפסל שמוצב מסוף שנות ה־70 בפינת הרחובות גורדון ודיזנגוף.

״כשגרנו ב׳וורספוודה׳, כפר אמנים בצפון גרמניה, אבא הציג תערוכה משותפת עם מירו ב־1981. הייתי אז בת שש והחלטתי שאני גם מציגה את הציורים שלי: הגלריסטית נתנה לי דפים והתחלתי לצייר מהכסף שהרווחתי. קניתי למחרת בובת פרווה בכלבו גרמני״.

אמה, בתיה ברון, סופרת ועיתונאית, כתבה את הטור ״יומנה של ענבל״ במעריב לנוער והוציאה שלושה ספרים בסדרה שהפכו לספר איקוני לבני הנוער בשנות ה־80. ״כבת יחידה הרבה שנים הייתי במרכז ושותפה לעשייה וחלק ממנה, הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא.

״במקביל, כל השנים חייתי את חיי הלילה בתל אביב, הבית השני שלי היה אלנבי 58. כבר אז התחיל לקרוץ לי העולם של תקשורת חזותית, ובתחילת שנות ה־2000 הייתי שותפה ביסוד בוטיק המעצבים של דיזנגוף סנטר״.

הרגשתי שאני רוצה גם ליצור אבל עם ערך מוסף, יצירות פרקטיות ופונקציונליות, אבל לא הכרתי עולם אחר מלבד עולם האמנות. כמה שמחתי לגלות את עולם העיצוב התעשייתי אחרי הצבא

ברון סיימה את לימודי העיצוב התעשייתי במכללת אסכולה (2002) והתחילה לייצר גופי תאורה רדי־מייד כשהיא מושפעת מ״דרוג דיזיין״ ההולנדים, והגופים נמכרו בהצלחה בחנות מוזיאון תל אביב ובסוהו. ״כשעברתי לגרמניה התחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב תעשייתי שהיה לו שיתוף פעולה עם סדנת מברשות מפורסמת שבחזיתה חנות ברחוב הראשי בשכונת קרויצברג, שבה הועסקו עיוורים וכבדי ראייה.

״בעלי הסטודיו החליטו גם לייצר את הגופי תאורה בסדנה ולמכור אותם בחנות ביחד עם מוצרים אחרים, כולם מיוצרים על ידי בעלי המוגבלויות מהמפעל. על אף ההצלחה הבנתי די מהר שברלין היא לא עיר תעשייתית והתחלתי להתעניין במסלול לימודי תקשורת חזותית״.

פרויקט הגמר שלה בברלין כלל אסופת ספרים שעסקו בנקודות ההשקה בין ברלין לתל אביב. לאחר מכן עבדה כשנה וחצי במהדורה הגרמנית של מגזין ואניטי פייר. לקראת חזרתה בשנת 2010 לישראל הבינה ברון שאת השילוב בין עיצוב תעשייתי לתקשורת חזותית היא רוצה לקחת לעולמות ההיי־טק. היא החלה לעבוד עוד בברלין כמעצבת מוצר ב־txtr, על המתחרה הגרמני של קינדל של אמזון, וכשחזרה לישראל החלה לעבוד בשנת 2011 בחטיבת התוכנה של HP כמעצבת. בשנת 2017 החברה התמזגה עם חברת התוכנה הענקית MicroFocus, שם החלה ברון את תפקידה כמנהלת הסטודיו הגלובלי לעיצוב המוצר.

״בחטיבות המוצר השונות במיקרופוקוס יש מעצבי מוצר רבים, כשהדיזיין סיסטם וה־UX הם באחריות הסטודיו המרכזי. הסטודיו היה קיים כבר ב־HPE והוא ממשיך עד היום, אני קיבלתי את הנהלתו אחרי המיזוג. בשנה שעברה החלה את תפקידה כמובילת גילדת מעצבי המוצר בחברת אפספלייר״.

birds

״אני מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר. בלי מחקר זה רק איטרציות. יש כל כך הרבה דברים: עיצוב מבוסס משתמש, תרבות שעיצוב מניע אותה – זה צריך להיות המיינדסט. בכל שבוע שני יש לי פגישות אישיות עם חצי מהגילדה, אני נותנת להם מענה מקצועי, אנחנו מנהלים שיחות על אופק מקצועי, על אסטרטגיית ה־UX – מה הערך שלנו כגילדה. זה הבסיס לאסטרטגיה שאפשר להניע ולהצליח איתה, והשנה הקרובה תהיה שנה אסטרטגית בכל השוק – להבין את הביזנס. חובת ההוכחה היא עלינו, הגילדה. כולם עושים פה הכל מקצה לקצה, עקומת הלמידה שלנו היא עצומה״.

איך זה בא לידי ביטוי בתוך החברה?

״אני מאוד מאמינה בשיתוף פעולה בתוך החברה. אם מישהו בא עם רעיון וצריך לפתוח ערוץ תקשורת בין המעצבים לפיתוח, אני מאמינה בסטנדרטיזציה. אנחנו יצרנו את הסטנדרט, העברנו אותו באירוע חברה למפתחים וזה היה סופר מוצלח: הצלחנו ליצור סטנדרד של עבודה שכולם עובדים באותה צורה, שלא יהיה ג׳ונגל. נותנים לי פה את כל התמיכה לקבע את זה. אם יש לי רעיונות ויוזמות אני אקבל את המשאבים ואת הגיבוי״.

את באמת מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר?

״כן, אני מאוד יעילה, מסודרת ואוהבת לפשט דברים. בארגון הקודם עבדנו המון על איטרציות של עיצוב שהלכו לפח. לא הבנתי למה. בגלל שאנחנו עובדים פה עם המון דאטה והמון יוזרים, הרבה השערות נזרקות לאוויר אבל המעצב צריך לעשות את המחקר האיכותני שלו, על מנת להפריך או לאשש את ההשערות האלו. לראיין משתמשים, להבין מה הבעיה מעבר לדאטה: מה מפריע לך, איך אני יכולה לעזור לך?

״אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו״.

אני מתחברת למחקר מעיצוב תעשייתי, למוצר אמיתי שאנשים צריכים להשתמש בו, אחרת פסי ייצור ועבודה של אנשים יילכו לפח. אני מאמינה בלהביא כמה שיותר מהר ערך למשתמש, שמתחיל להשתמש במוצר לפני שהוא צריך לשלם עליו

את יכולה לתת דוגמה?

״תהליך האונבורדינג הוא סופר אסטרטגי באפספלייר, בגלל ריבוי המשתמשים ואינספור התרחישים. ראינו בדאטה שבשלבים מתקדמים אחוז די גבוה של יוזרים נוטשים. אבל מה גורם להם לנטוש? מה מתסכל אותם? זו לא אינפורמציה שקיבלנו מהדאטה הכמותני: תחושות, רגשות והנחות הן לא אמצעי טוב לקבלת החלטות. רק בעזרת מחקר איכותני בשילוב דאטה, עם הרבה מחשבות על פרסונליזציה וגיימיפקציה, יכולנו למקסם את חווית המשתמש.

״מחקר איכותני זה אמפתיה נטו, תסכול לא עובר במספרים; הוא עובר כשמדברים. אנחנו אמנם חברת B2B אבל באונבורדינג אנחנו לוקחים כל אחד ביד. המטרה בסוף היא לפוצץ את ההנחות של מנהלי מוצר שאומרים למה? ככה. אני לא מאמינה בפרסונות, אני מאמינה באנשים עם שמות. כמה שנבין יותר אנשים נפתור בעיות לקהל גדול יותר״.

מה הפרספקטיבה שלך על עולם העיצוב, מה השתנה ומה לא?

״השתנה המון: הסקייל השתנה, הטכנולוגיה השתנתה, העולם השתנה, המקצוע השתנה, התבגר, הוא כבר לא אמורפי, הוא משהו ברור, ויותר ויותר חברות מבינות את הערך של UX. מה שלא השתנה, עוד מימי ההפקות בדיזנגוף בסנטר, זה שגם פה בסוף אני עובדת עם אנשים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, ולהביא אותם להצלחה״.

הפוסט ענבל ברון מאמינה ש־80 אחוז מהעבודה של מעצבי מוצר זה מחקר הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

26 Jan. 2023

האמנית והמרצה ניבי אלרואי חוזרת לבית לאמנות ישראלית, האקדמית תל אביב־יפו, לקורס חדש בסדרת הקורסים ״המושכות בחוטים: רוח הזמן״, וממשיכה לטוות חוטים בין אמנים באמצעות קשרים גיאוגרפיים וזהויות תרבותיות ורב דוריות. כל שיעור יוקדש לאמן או אמנית בינלאומיים אחר כגרעין להרצאה.

האמנים והאמניות שבהם תתמקד הסדרה: קורנליה פרקר, פיטר דויג, אנסלם קיפר, וונגשי מוטו, טסיטה דין, קסו בינג, הנריק אוליביירה, טרה דונובן, מרסל דזמה, מארק ברדפורד וסימון לי – מהם ימתחו קשרים וחיבורים אל אמנים מקומיים עכשוויים. זאת במלאכת מחשבת של אלרואי ובדרך הכוללת טקסטים, קולנוע, שירה, היגדים אינטלקטואלים ועוד.

סימון לי. צילום: עידית עמיחי

סימון לי. צילום: עידית עמיחי

מאיה אטון. צילום: מ״ל

מאיה אטון. צילום: מ״ל

ניבי אלרואי. צילום: עדי שרגא

ניבי אלרואי. צילום: עדי שרגא

זו הפעם השלישית שאלרואי מקיימת את הקורס ״המושכות בחוטים: רוח הזמן״, שזוכה לתגובות חמות מהקהל ולביקוש רב. הקורס חושף בפני מאזיניו את הנעשה באמנות העכשווית הבינלאומית – ביבשות שונות – בימים אלה, וכן את הנעשה בשדה אמנות הישראלית העכשווית.

״אחרי שני מחזורים שבהם טיילנו ברחבי העולם ומשכנו חוטים מאמנים בינלאומיים לאמנים ישראלים, אני מקבלת מכם דרישות שלום משמחות מאמנים עליהם הרציתי כשאתם פוגשים אותם במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם״, כותבת אלרואי. ״מכאן הבנתי שחלק מהקסם בחיפוש הוא לנסות לחבר בין המתרחש ברחבי העולם היום לבין שדה האמנות הישראלי. רשימת האמנים שבחרתי לקורס בשנת תשפ״ג מציגים כמה מהפרויקטים והתערוכות הכי מרתקים על פני מבחר יבשות, מהם נמתח חוטים אל אמנות ישראלית ונחבר את מצב הרוח של הזמן בין הארץ לרחבי העולם״.


הקורס יוקדש לאמנית מאיה אטון (1974-2022) ויתקיים מדי יום שלישי בשעה 17:00, באופן מקוון דרך זום
לפרטים והרשמה >>>

מרב קמל וחליל בלבין. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

מרב קמל וחליל בלבין. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

אנסלם קיפר, Faith, Hope, love

אנסלם קיפר, Faith, Hope, love

הפוסט המושכות בחוטים – קורס שלישי בסדרה בבית לאמנות ישראלית הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

26 Jan. 2023

ארבע תערוכות יחיד בגלריה לאמנות אום אל פחם

מקבץ חדש ובו חמש תערוכות יחיד ייפתח בשבת (28.1) בגלריה לאמנות באום אל פחם. הראשונה, ״רות שלוס: מאה שנה להולדתה״ (אוצרת: נורית טל־טנא), מציגה מבט רטרוספקטיבי על גוף עבודותיה של שלוס שעוסק במערכות כוח בין חזקים ומוחלשים בחברה הישראלית. היא מתמקדת במבטה ההומני והנוקב באופן שבו שלוס ראתה את המציאות באמירתה הפוליטית האמיצה והברורה בנוגע לפלסטינים; אלה החיים איתנו כאן. עמדתה זו הובילה אותה באופן טבעי לשנים רבות של שיתוף פעולה עם סעיד אבו שקרה והגלריה באום אל פחם.

ב״צד הדרך״, תערוכת יחיד ליורם אפק (אוצרת: רותי חינסקי אמיתי), יציג האמן יצירות מכמה מחזורי עבודה מהשנים האחרונות. העבודות מחברות בין חומרים השייכים לאמנות גבוהה ובין חפצים שסיימו את תפקידם הפונקציונלי, שאסף מצדי דרכים והביא לסטודיו שלו. ״רעש ירוק״, תערוכת יחיד לרונן זן (אוצרת: לאה אביר), תיציג עבודות מהשנים האחרונות שממשיכות את עיסוקו של זן במנגנונים ובסימנים של צילום, של זיכרון, של נוף ושל זהות. שאלות ועמדות ביחס לנוף המקומי ולחברה הדרוזית הן מניע מרכזי בעבודות שלו. ״שזירה, צלילים מישראל ופלסטין״ – עבודת אודיו של ריימונד ווטסון, אמן יליד בלפסט – נהגתה והוקלטה בזמן שהותו של ווטסון במהלך ארבעה שבועות בגלריה אום אל־פחם בשנים 2018-2019. במהלך תקופה זו הוא טייל רבות בישראל ובגדה המערבית והקליט צלילים של חיי היומיום.

רות שלוס, עציר. צילום: יגאל פרדו

רות שלוס, עציר. צילום: יגאל פרדו

יורם אפק, תנומה, עץ ושטיח. צילום: יגאל פרדו

יורם אפק, תנומה, עץ ושטיח. צילום: יגאל פרדו


אשכול תערוכות חדש במוזיאון רמת גן

אחרי שהגיעו להסכם עם נציגי האמנים, ייפתח הערב (26.1) אשכול שיכלול שלוש תערוכות חדשות במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. הראשונה, ״על שפת הסף״ (עדייה פורת ורויטל סילברמן גרין) מבקשת להציג את המוזיאון כמרחב ביניים פיזי ותודעתי ובוחנת את השינויים המתחוללים בתודעה ובחוויית הצופה, במעבר מהמציאות היומיומית־השגרתית אל תוך החלל המוזיאלי שהוא בד בבד עולם סימבולי ומרחב התרחשות דינמי, הטומן בחובו פוטנציאל של השפעה רגשית, פיזית ומנטלית.

״הגוף האינסופי״ (אוצרת: עדייה פורת) היא תערוכה קבוצתית שמתבוננת על מושג הגוף בעולמות הווירטואליים, ועוקבת אחר מסעו והשתנותו של הגוף האנושי על רקע טשטוש הגבולות בין העולם הווירטואלי ובין העולם הממשי. התערוכה הקבוצתית ״א־הא!״ (אוצרת: רויטל סילברמן גרין) מפנה מבט לתופעה אנושית של מודעות לרגע שבו רעיון מפציע, מבליח פתאום ללא הכנה, באקראי ובמפתיע. חווית א־הא היא התגובה הרגשית המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית. בתערוכה יוצגו עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. הן מבטאות רגעי הפצעה שונים: בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות המאפשרים היווצרות של החדש.

נחמה גולן, ממוארת

נחמה גולן, ממוארת

לורן לי מק׳ארתי, מתוך הגוף האינסופי


קרן ציטר בגלריה נגא

״שאריות״, תערוכת יחיד לקרן ציטר, תפתח מחר (27.1) בגלריה נגא, ובה יוצגו עבודת וידאו ורישומים מהשנתיים האחרונות. רבות מעבודותיה של ציטר עוסקות בחיי היומיום ובסביבתה האישית, או במקומות המבוימים ככאלו. היא מתמקדת בנושאים של ניכור חברתי, ייצוג שפה ותפקודם של יחידים במערכות תרבותיות קבועות מראש.

בעבודותיה עורכת ציטר דקונסטרוקציה: היא מפרקת, מפרידה, מפצלת, קוטעת ומחברת. ניירות צמודים מחוברים כיחידה אחת ויוצרים מערך של דימויים (חפצים, דיוקנאות, טבע ונוף) המוטמעים במרחב אניגמטי ודחוס, ומהדהדים שכבות של התבוננות, זיכרונות ואסוציאציות. הריאליזם נפגש עם הפואטי, הדמיוני עם היומיומי ומלווה במילים וברמיזות טקסטואליות. תחושת הנרטיב הקטוע מתעצמת בעת תנועת המבט בחלל בין רישומים יחידים שעל הקירות לבין רישומים הפרוסים על גבי השולחנות, המורכבים מפרגמנטים שאינם מתחברים לחלוטין. מה שמתהווה הוא הלך רוח, מהלך נפשי אסוציאטיבי שדוחה כל ניסיון לחיבור לכיד.

קרן ציטר, Diagonal Table

קרן ציטר, Diagonal Table

קרן ציטר, Bad Words

קרן ציטר, Bad Words


birds

אורן אליאב בגלריה ברוורמן

From Mount Zero to Lake One, תערוכת יחיד לאורן אליאב, תפתח הערב (26.1) בגלריה ברוורמן. בתערוכה מפגיש אליאב 21 ציורים משני מחזורי עבודה המוצגים בישראל בפעם הראשונה: Mount Zero ו־Lake One. דרך ציור, מחפש אליאב את מה שבין דימוי לדמיון, בין ראייה לבין ידיעה. מציורים איטלקיים מהמאה ה־14 ועד דימויים מסונתזים, הוא ממשיך לשאול מה קורה לדימוי כשמנסים לצייר אותו.

אורן אליאב, Curve. צילום: אלעד שריג / גלריה ברוורמן

אורן אליאב, StoneFlower Three. צילום: אלעד שריג / גלריה ברוורמן

אורן אליאב, StoneFlower Three. צילום: אלעד שריג / גלריה ברוורמן


HOMECOMING בגלריה II

HOMECOMING – תערוכה קבוצתית של אמנים בינלאומיים וישראלים – תפתח הערב (26.1) בגלריה II ברחוב משה מאור 2 בתל אביב (אוצרות: שרון גולן, אתי מרק ואלינורה לפידות). החוט המקשר בין כל העבודות הוא ניסיון האמנים לבחון את התחושות והחוויה של החזרה הביתה – בין אם חזרה פיזית אל בית או מולדת, ובין אם חזרה לקהילה, שייכות תרבותית וחברתית, והמחשבה על בית כרעיון קונספטואלי – לא רק כמקום אלא גם כרגשות, כאנשים, כחפצים ועוד.

26 העבודות של 18 האמנים המשתתפים בתערוכה עוסקות במגוון פרשנויות של שיבה הביתה. עבור חלק, שיבה הביתה היא הלך רוח; עבור אחרים, שיבה הביתה היא מילולית ומשמעותה עליה לארץ, או לחילופין, זוהי חזרה למקום מוכר, כמו גינה, חוף, סטודיו. חלק מהאמנים רואים את השיבה הביתה כחזרה לבית הקולקטיבי והקונקרטי שלנו, אדמת כדור הארץ, או לבית המטאפורי שהוא אנושיותנו המשותפת. עבור אחרים, הבית הוא עבודתם, הסטודיו שלהם ואפילו פעולת הציור או היצירה עצמה.

Joseph Munyau Baraka. צילומים: מ״ל

Joseph Munyau Baraka. צילומים: מ״ל

מריק לכנר

מריק לכנר

Wonder Buhle

Wonder Buhle


מיצב סאונד רב תחומי בפירמידה בחיפה

FILED AND FILETR, מיצב סאונד רב תחומי ורב משתתפים, מוצג בחלל הפירמידה שבחיפה. המיצב הוא שיתוף פעולה של האמן והאוצר שחר דור ואמן הסאונד אלעד שניידרמן, עם 18 תלמידי מגמת מוזיקה דיגיטלית בבית ספר התיכון ליאו באק בחיפה. המיצב מתחקה אחר הדינמיקה שבין הפילטר והשדה, ומצייר תמונה אישית־חברתית. מגוון הקולות הייחודים, הקונפליקטים האנושיים, הדינמיקה בין האישי והחברתי וכל מה שהיוצרים התקשו להגיד – מזוקקים דרך ובאמצעות עבודות הסאונד, ובעזרת עיצוב ייחודי שחולש על פני הבניין.

פילד אנד פילטר. צילום: שהם אפרתי

פילד אנד פילטר. צילום: שהם אפרתי

הפוסט הרשימה המשותפת // 26.1.23 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

26 Jan. 2023

יובל: הי מאיר, מה קורה? ומה שלומך בימים אלו?

מאיר: הי יובל, הכל טוב שלומי מצויין. אצלך?

יובל: גם, לא רע בכלל. כבר מזמן שרציתי שנדבר, לא עובר שבוע שאין לנו בפורטפוליו לפחות אייטם/כתבה/ראיון אחד עם צילומים שלך, ואני שמח שהנה זה יוצא – בזכות הפרויקט שלך בתערוכת הפופ־אפ במלון אימפריאל

מאיר: ואני שמח על זה. גם על הראיון שסוף סוף קורה וגם על הפרויקט המדהים שנקרא וונדרלנד הוטל שלקחתי בו חלק. רק עכשיו, אחרי שלושה שבועות מאוד אינטנסיביים, אני קצת נושם לרווחה

יובל: אני יכול להבין. כמה צילומים בסך הכל אתה מציג בחדר שלך?

מאיר: סה״כ כ־3,000 תמונות. כולן צולמו בחדר עצמו במשך שבוע וחצי ואז התחיל תהליך התלייה שארך כשבוע (מדובר בחדר יחיד בגודל של 8 מ״ר בערך)

יובל: וכולם אנשים שאתה מכיר, נכון? שמה ביקשת מהם לעשות? כי אם יש דבר שעובר שם, מעבר לעומס וההכרח לרקת לפרטים, זה שיש ביניכם איזו אינטימיות או הכרות מוקדמת

מאיר: את רובם הכרתי לפני. ידעתי שבגלל שיש לי מסגרת זמן מאוד לחוצה לייצר כמות כמעט לא הגיונית של פריימים, אני צריך לעבוד עם אנשים שאני מכיר ויודע מראש שאני יכול להתבטא דרכם במהירות. חלק מהמצולמים אגב הם האמנים שמציגים גם בתערוכה, אותם צילמתי ביום האחרון ולאחר שבוע של הכרות איתם, אבל התחושה היתה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים, הם מייד זרמו והגיעו הכי פתוחים. ההנחייה העיקרית שנתתי להם היא להתנהל כאילו הם בחדר הפרטי שלהם, בין אם זה חדר במלון או חדר הנעורים שלהם

מאיר כהן. צילום: תמיר מוש

מאיר כהן. צילום: תמיר מוש

חדר 201 באימפריאל וונדרלנד הוטל

חדר 201 באימפריאל וונדרלנד הוטל

יובל: יש בכל זאת הבדל בין חדר במלון לחדר נעורים מהצד השני של הקיר נמצאים ההורים, אפרופו גם וונדרלנד

מאיר: אבל בשניהם גם יש שלט קטן על הדלת שאומר ״נא לא להפריע״ 🙂

כשרק התחלתי לבנות את הרעיון לחדר, הבנתי שהחדר הקטן הזה, חדר 210, מזכיר לי מאוד את חדר הילדות שלי, בגודל שלו ובסידור הכללי שלו (לכן גם לא שיניתי את המבנה שלו) ואחריו אני רוצה להתחקות

יובל: וואלה. מעניין, לא הייתי חושב על זה. אבל כן, צודק בעניין הלא להפריע… ואם לחזור ל־3,000 תמונות, לא אמרנו שכולן פולרוידים בפורמט קטן. תגיד על זה משהו? זה הכי לא צילום דיגיטלי

מאיר: תהליך הצילום עצמו פה היה שונה מאוד מהתהליך שאני עובר ביום צילום אופנה. בצילום אופנה אתה מתכנן לאט, בונה פריים, תאורה, קומפוזיציה. פה זה היה על ספידים: כל הפרויקט צולם במצלמת פולארויד והמחשבה היתה צריכה להיות מהירה כמו התהליך של הפולאוריד – 5 שניות לדימוי. 

בצילום אופנה אתה מתכנן לאט, בונה פריים, תאורה, קומפוזיציה. פה זה היה על ספידים: כל הפרויקט צולם במצלמת פולארויד והמחשבה היתה צריכה להיות מהירה כמו התהליך של הפולאוריד – 5 שניות לדימוי

בשלב הראשון עוד דובר על לצלם את זה דיגטלי כדי להקל על התהליך אבל אני שמח שהתעקשתי על הפורמט הזה כי אין שני לו. יש משהו בתמונת הפולארויד שלא דומה לשום דבר אחר היום. התמונה כאן היא ממשית, אתה מחזיק אותה ביד, יש לה טקסטורה ואפילו ריח… ולא כמו האימג׳ים שאנחנו מורגלים לראות ביום־יום תוך כדי גלילה אינסופית אל תוך הכלום

יובל: אז בוא רגע נעשה קאט ונפתח טאב ותספר איך התגלגלת לעולם הצילום כי זה לא היה ברור מאליו, נכון?

מאיר: זה נכון. אתחיל בזה שלמדתי צילום ואמנות בתיכון. אחרי הלימודים, צבא ועניינים והנושא נדחק ונרדם. בשנת 2010 בעודי סוכן טאלנטים, נפתח אינסטגרם ואיתו לאט לאט התעורר הדוב שישן הרבה שנים. 

האפליקציה הזו שינתה את חיי בגדול וב־2014 עשיתי את התערוכה הראשונה שלי שנקראה STRANGEVILLE ונאצרה על ידי תמר קרוון. כל הדימויים בתערוכה צולמו עם הנייד וזו היתה התערוכה הראשונה בארץ שצולמה כולה עם מכשיר סמארטפון. לימים עזבתי את תפקידי כסוכן כדי להגשים את החלום של עצמי. מאז ועד היום אני מצלם כשאני מתמקד בעיקר בצילום אופנה ואמנות, ומציג גם בגלריה שנקראת 1of135

קמפיין HENNESSY בשיתוף החנות OSSEF

קמפיין HENNESSY בשיתוף החנות OSSEF

קמפיין HENNESSY בשיתוף החנות OSSEF

קמפיין HENNESSY בשיתוף החנות OSSEF

מגזין SCHON

מגזין SCHON

מגזין SCHON

מגזין SCHON

יובל: מתי הבנת שאתה צלם? שקראת לעצמך צלם? צלם אופנה? היה איזה רגע או קמפיין?

מאיר: מצחיק שאתה שואל את זה. אני חושב ששנתיים כמעט לתוך תהליך הצילום שלי, כששאלו אם אני צלם אמרתי שלא. אמרתי ״אני מצלם, אני לא צלם״. לא העזתי לקרוא לעצמי צלם, זה היה כמו איזה טייטל גדול שחששתי ממנו. אבל אז כשיצא שער ועוד הפקה בעיתון ובקרדיט היה כתוב צילום: מאיר כהן הבנתי שאני כבר שם

יובל: אז אני בטח מסבך אותך קצת עם כל הלקוחות והקמפיינים שצילמת, אבל תן לנו איזה 2-3 שאתה אוהב או זוכר במיוחד מהעשור האחרון

birds

מאיר: זכיתי לעבוד עם כל כך הרבה נפלאים וטובים: קסטרו, דלתא, אתא, פקטורי, טופ טן, רנואר, מגזין לאשה, גלריה של הארץ וכו׳…

יובל: כן, אבל תן איזה משהו שאתה אוהב במיוחד, זה יכול להיות גם מתחילת הדרך כדי לא לסבך אותך עוד יותר… איזה מצולם או סצינה או לוקיישן או משהו

מאיר: משימה קשה אבל אתרכז בשלוש שעולות לי לראש מייד: קמפיין שצילמתי לפני כשנה לחנות OSSEF של סהר שלו; הפקה שצילמתי בקורונה בנמל יפו ופורסמה במגזין FUCKING YOUNG הספרדי; ואחת שצולמה ממש לפני חודש במוזיאון תל אביב

הפקת אופנה, לאשה

הפקת אופנה, לאשה

הפקת אופנה, לאשה

הפקת אופנה, לאשה

מגזין FUCKING YOUNG

מגזין FUCKING YOUNG

מגזין FUCKING YOUNG

מגזין FUCKING YOUNG

מגזין FUCKING YOUNG

מגזין FUCKING YOUNG

מאיר: רגע יש עוד אחת… פרוייקט שצילמתי עם הסטייליסט תומר אלמוזנינו ופורסם במגזין SCHON

יובל: למה דווקא אלו?

מאיר: כי אלו הפקות מערכתיות ושם היתה לי יד חופשית ליצירה, אז אני מרגיש הרבה יותר מחובר אליהן. בדיוק כמו שהיום אני מחובר לחדר 210 במלון אימפריאל 

יובל: אז אני אשאל שאלה שאין לה מן הסתם תשובה אחת ברורה ובכל זאת: מה מבחינתך הופך צילום לצילום טוב? צילום אופנה לצילום טוב? מה אתה שואף להוציא מהמצולמות והמצולמים שלך?

מאיר: אין פה חוקיות. זה צילום כזה שכשאתה מביט בו הלב שלך מחסיר פעימה. בכל צילום, בין אם זה צילום אופנה או צילום אמנות, אני תמיד שואף לאסטתיקה וחיבור עם הצופה


IMPERIAL HOTEL WONDERLAND
אוצרת ומפיקה: יערה זקס
מלון אימפריאל, הירקון 66 (פינת טרומפלדור), תל אביב
פתיחה: 9.2

הפוסט מאיר כהן: צילום טוב הוא צילום שכשאתה מביט בו הלב שלך מחסיר פעימה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

25 Jan. 2023

מירי דוידוביץ // מצב הגירה

אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה

סדרת תצלומים מתוך פרויקט מתמשך של הצלמת־אמנית מירי דוידוביץ העוסק במהגרים צעירים בתל אביב, מעין יומן מסע בעיר שבה היא חיה. מבטה של דוידוביץ מתעכב, מתקרב, ומעיר תודעה על הנוף האנושי במרחב האורבני המשתנה. באמצעות תצלומים רוויי חומריות וזוהר של צעירים יפי תואר, האמנית מגישה פורטרט חברתי־פוליטי, שמכיל בעת אחת זוהר וכואב.

האסתטיקה והאנטי־אסתטיקה שובות את המבט, בעוד שהקונפליקט הכרוך במצבם של המצולמים טורד. התצלומים, המבוימים על רקע סטים ארעיים, תואמים את שבריריות מצבם הקיומי של המצולמים כמהגרים חסרי מעמד אזרחי. התערוכה ממשיכה את עיסוקה רבהשנים של דוידוביץ בשוליים החברתיים ובסוגיות הנמצאות במחלוקת בחברה הישראלית. מקבץ עבודות זה מצטרף לתצלומים קודמים שאתגרו קודים חברתיים מקומיים והציפו סוגיות מאזורי שוליים אל המרכז.

מירי דוידוביץ, מצב הגירה

מירי דוידוביץ, מצב הגירה


דורי רגב // Hue-Turn

אוצר: אריה ברקוביץ׳

דורי רגב מעצב מכוניות ומרצה לעיצוב בבצלאל, מציג לראשונה סדרת ציורי שמן בתערוכת יחיד. בתערוכה הוא שם דגש על הפן האנושי, דרך ציורי פורטרט שבהם תיאור מצבים רגעיים ספונטניים אופייניים לתקופה כמו צפיה בסמארטפון ותנועה את סדרת הציורים יצר בחלקה מול מודל חי וברובה מתוך צילומים שאותם צילם ואחר כך עיבד לכדי ציור. ציור מתוך צילום כנקודת מוצא מאפשר לאמן להיות משוחרר יצירתית ללא תלות במציאות הפיזית תוך לקיחת חופש להטיה ויזואלית ונושאית .הציורים, הן של המכוניות והן של הדמויות האנושיות, עשויים במשיכות מכחול רחבות לצד מעברים עדינים ומדויקים. שילוב הסגנונות מעניק לציורים את תחושת התנועה אותה מבקש דורי להעניק.

הסיטואציות המוצגות על הבדים הן בדרך כלל מקריות וארעיות שמקפיאות רגע בחיים. כמעצב מכוניות, המכונית מהווה עבורו מטאפורה לגוף האנושי. המכונית מייצרת אינטראקציה עם הדמות ומגיבה לדיאלוג זה שנושא אופי מגוון של פעולה ותהייה. לדבריו, המכונית היא בעלת אישיות וקיימות. מצד אחד יש בה השתקפות של הסביבה ומצד שני יש בה הזדקנות, דעיכה וקמילה עד המוות והקבורה במגרש הגרוטאות.

דורי רגב, Hue-Turn. צילום: מ״ל

דורי רגב, Hue-Turn. צילום: מ״ל


משה שיקו כץ // חזזיות של מעלה

אוצרת: רחל שליטא

חזזית (Lichen) היא אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות של אצות מיקרוסקופיות (ממלכת הצומח או החיידקים) אל פטרייה סיבית. צורת החזזית נקבעת על פי צורת הפטרייה. כשהיא עוטפת סלע או גזע עץ, נראית החזזית כמו חלק מפני השטח שלהם, כמו כתם חום־ירקרק, ואיש אינו מייחס לה חשיבות. ההתבוננות של האמן המתפעל ממנה ורואה בה תוצאה של שיתוף פעולה מדהים, גואלת אותה מאלמוניותה.

מכיוון שהחזזית היא החי העמיד ביותר על פני כדור הארץ (ביבשה) האמן מתייחס אליה כאל דבר מקודש. על פי הפילוסוף מירצֶ׳ה אֶליאַדֶה לכל מקום מקודש, עיר, טקס – יש ארכיטיפ שמיימי. כמו ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. האמן מחפש את הארכיטיפ השמיימי של החזזית הארצית. בתהליך העבודה הוא מתרגם את המבנה הטבעי של החזזית למבנה ארכיטקטוני. אם להשתמש במונחים של אֶליאדֶה, הוא מעביר את החזזית מעולם הכאוס אל העולם המובנה, ובכך חושף את קדושתה. הציורים בתערוכה עוקבים אחרי שלבי היווצרות החזזית בטבע, וחשיפת הארכיטיפ השמיימי. החל מהאצה המתיישבת על הסלע, שמונת הנבגים המגיעים אחריה ושולחים שורשונים, נאחזים באצה וצומחים להיות פטרייה, וזאת מתרחבת מהמרכז כלפי חוץ. כל ציור הוא וריאציה שונה על אותה הנוסחה.

משה שיקו כץ, חזזיות של מעלה. צילום: מ״ל

משה שיקו כץ, חזזיות של מעלה. צילום: מ״ל


birds

ידידיה איש שלום // תל אביב של מטה

אוצר: אריה ברקוביץ׳

סדרת ציורים שמצוירת בצבעי שמן על בד ועוסקת בתפר בין העבר והעתיד בעיר העברית – תל אביב. כירושלמי בעבר, תושב נווה צדק ובוגר מספר שנים במשרד אדריכלות תל אביבי, בחר איש שלום להציב זרקור על השכונות הוותיקות בעיר המשנה את פניה בקצב מסחרר ובתהליכי ג׳נטריפיקציה מואצים. תושבים מקומיים עוזבים, גורדי שחקים שצמחו וכבשו את קו האופק מטילים צל ומנהלים שיח טעון עם בתיה הראשונים והפשוטים, שחלקם זוכים לשימור וחלקם לפינוי והריסה. הציורים בטכניקה ריאליסטית מבטאים את הרגע המיוחד והמורכב ואת המתח העדין הקיים בין הישן למתחדש, היציב למתפורר, הנוצץ והצנוע, עושר ועוני, מסורת וקידמה ובין עיר של מעלה ושל מטה אל מול הניכור שנוצר במבט־על ממרומי המגדלים, האמן מישיר מבט רגיש אל יופיים הצנוע של המבנים המתפוררים ומתקלפים, אל כתובות וציורי הגרפיטי והמסרים השונים, פרטי הבניין עם העיטורים העדינים ואל השקט השורר ביניהם.

הציורים עוברים בין סמטאות נווה צדק לבתי כנסת נטושים ועזובים, בית המכס המנדטורי הנעול כאי בודד, בית העצמאות המתחדש ודרך יפו ופלורנטין. דווקא מקומות אלה, שבהם נוסדה העיר מלמדים עליה יותר מכל, על תושביה ועל החברה בכלל. זהו מבט אל המורכבות הזאת לא ממקום השולל את החדש, אלא מכזה שמכבד את מקומם של הישן והחדש זה לצד זה ולא האחד על חשבון השני. אותם מבנים ישנים ומתקלפים, הנתפסים לעתים כאפרוריים ועגמומיים מופיעים בציורים בצבעוניות עשירה, מעטורת בגרפיטי עליז או ביקורתי, חלודה, טחב וירוקת חיננית. מבנים שחלקינו חולפים על פניהם מבלי להפנות מבט, מקבלים את מרכז הבמה, וזוכים לעדנה ותשומת לב מחודשת לה הם ראויים, לא רק מצד יזמים תאווי השקעה ומינוף, אלא גם מצד הציבור הרחב, האמנים ועוברי האורח.

ידידיה איש שלום, תל אביב של מטה. צילום: מ״ל

ידידיה איש שלום, תל אביב של מטה. צילום: מ״ל


איה חוברס // שביל

אוצר: אריה ברקוביץ׳

במיצב המוצג מבקשת איה חוברס למצוא את מקומה במרחב, בשביל שאולי יוביל אל השקט בתוך הכאוס הכללי. בחיפוש האינסופי אחר מגע הקסם שמייצר מצב נדיר של התגלות יופי וכאב, ריגוש וריחוף, היא בונה בחלל שביל עשוי חול שמוביל לחומת אבנים, שבולמת אותו אבל גם מייצרת אופק סימבולי של תקווה. חומת האבנים הכחולה בהשראת הים שנסוג והשאיר שרידי חיים, השאיר גם חותם לדורות הבאים. החומה נראית גם כמו מתרס שאמור להגן מפני מתקפה. המראות שמאחורי המיצב מגדילות את המיצב לאין סוף. החשש מפני המשתנה והלא נודע המצופה לנו מוצג כאן דרך השביל הפיזי והסימבולי שאמור להוביל למקום בטוח ומוגן.

במספר עבודות המוצגות על הקיר נראית דמות שרועה בטבע בחופש מוחלט, דמות עירומה וטבע עירום מעין כמיהה לבראשית טהורה ותמימה. דמויות אחרות שמוצגות נראות הולכות בנתיב שמצאו לעצמן.

איה חוברס, התבוננות. צילום: מ״ל

איה חוברס, התבוננות. צילום: מ״ל


עוד יפתחו ״חותם על חותם״ – תערוכת יחיד לשמעון פינטו (ליווי אוצרותי: טלי תמיר) ו״מבט אישי״, תערוכת יחיד לאמנון ברזילי שבה יציג עבודות אקוורל (אוצר: אריה ברקוביץ׳).


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 26.1; נעילה 18.2

שמעון פינטו, שועלים בשדה. צילום: מ״ל

שמעון פינטו, שועלים בשדה. צילום: מ״ל

אמנון ברזילי. צילום: מ״ל

אמנון ברזילי. צילום: מ״ל

הפוסט תערוכות חדשות בבית האמנים // פתיחה: 26.1 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

25 Jan. 2023

עיצוב שמלות ערב מרובות מחוכים הביאו את מעצב האופנה איהב ג׳אריס לחקור את עולם החזיות ואת ההשפעה והקשר בין לבישת חזייה לסרטן השד. שאלת המחקר שלו הייתה כיצד אפשר להגן על השד הנשי מפני נורמה חברתית שמגדירה את מראהו ומכתיבה את תפקידו. במחקר הוא בדק את התפיסות החברתיות השונות בנושא השד הנשי, שדרכו נשים מתבטאות ומביעות כוח ועוצמה.

נקודת המוצא שלו הייתה שהחזיה מקבעת את השד ולא מאפשרת לו להתנועע – בשונה משאר האיברים בגוף, ובעיקר בגוף האישה. לטענתו, כתוצאה מהלבישה ההדוקה, החזיה פוגעת במערכת ניקוז הלימפה, שעם הזמן מתפתחים בה גושים שעשויים להפוך לגידולים סרטניים.

צילום: סשה פליט

צילום: סשה פליט

zakariyya

איהב ג׳אריס בשבוע האופנה דובאי. צילום: zakariyya

את עבודת המחקר עשה ג׳אריס במסגרת לימודיו לתואר השני בעיצוב בשנקר. בנוסף למחקר פיתח ג׳אריס גם מערכת לבוש שמגנה על השד ובאותו העת מאפשרת לו לא לסבול מהלחץ של החזיה ולמלא את תפקידו. המערכת עשויה בד במבוק משולב בבד גסטוז: השילוב בין השניים יוצר את האפקט שמספקת לבישת חזייה, ואילו השימוש בחומרים טבעיים יוצר אפקט נינוח שאינו פוגע בבריאות. לצד אלה, מציין ג׳אריס, לבד הגסטוז יש גם אפקט מרפא – במידה ונדרש כזה.

אני רוצה להשמיע את הקול שלי בתחום העיסוק שלי – זה ממלא אותי ומכניס בי שמחה, ואני רואה בזה שליחות. להיות מעצב אופנה זה לא רק לעצב לטובת תצוגות אופנה – יש בזה הרבה מעבר

מדובר במערכת לבוש ששומרת על הגוף ועל החזה הנשי ובה בעת גורמת לו להיראות טוב. המערכת עוטפת את פלג הגוף העליון, במיוחד את השדיים, ויוצרת מראה נשי שעטוף כמו בעור שני, וגורם לאיבר לחיות ולממש את טבעו מבלי לפגוע בו.

על העבודה זו זכה ג׳אריס בפרס Oscar Della Moda לשנת 2022. זו השנה התשיעית שבה מוענק הפרס על ידי מועצת מעצבי האופנה של איטליה והלשכה הלאומית לאופנה איטלקית, עבור אופנת נשים המקדמת ערכים של חדשנות, סביבה וקיימות, וגם על עבודה עיצובית יוצאת דופן במובן של חדשנות תרבותית ואתית. ג׳אריס היה הנציג הישראלי היחיד שזכה בפרס. הוא זכה בקטגוריית הפלטינום – הקטגוריה הגבוהה ביותר. יחד איתו היו גם מעצבים מצרפת, איטליה, ספרד, הודו סין ועוד.

״האישה הקדמונית לא לבשה חזייה״ אומר ג׳אריס. ״באפריקה, לדוגמה, שם נשים לא לובשות חזייה, רק 1% מהן לוקות בסרטן השד, לעומת העולם המערבי שבו אחוזי המחלה גבוהים״.

הנשים לא מודעות

ג׳אריס, בן 37, הוא בוגר התואר הראשון בעיצוב אופנה והתואר השני בעיצוב משנקר, וגם בעל תואר שני בתלבושות תיאטרון וקולנוע מאוניברסיטת תל אביב. לאחר לימודי התואר השני יצא להתמחות בבית הספר לאופנה סיינט מרטין בלונדון, שם התמחה בתחומי עיצוב ופיתוח חזיות.

לדבריו, התשוקה לאופנה החלה כבר כשהיה ילד והיה משרטט עיצובי אופנה. בנוסף על פעילותו כמעצב אופנה הוא משמש, החל משנת הלימודים הנוכחית, כמרצה במחלקה לעיצוב אופנה בויצו חיפה, ומעביר קורס מחוכים כקונספט לתלמידי שנה ג׳ ובניית קולקציה לתלמידי שנה א׳.

אני עדיין עוסק ביצירת מחוכים שבנויים מחישוקים של ברזל שמטרתם להכניס את הגוף הנשי ל״כלוב״ שמהדק את המותן ומבליט את השדיים. אבל זה מטריד אותי, ולכן חיפשתי פתרון אחר

״הבחירה בתחום התמחות זה התאימה לי, כבעלים של מותג לשמלות ערב, גבר שמעצב מלבושי נשים. החיפוש אחר מה שמעורר התפעלות ומה שמושך את העין מלווה אותי בתהליכי היצירה. במקביל, התפיסה העיצובית שלי מושפעת מהחברה ומהסביבה שבה גדלתי.

״אני עדיין עוסק ביצירת מחוכים שבנויים מחישוקים של ברזל שמטרתם להכניס את הגוף הנשי ל׳כלוב׳ שמהדק את המותן ומבליט את השדיים. אבל זה מטריד אותי, ולכן חיפשתי פתרון אחר. נשים אוהבות את המראה שמחוך מייצר ומבקשות ממני לא אחת את המחוך עוד ועוד. הן לא ממש מודעות ללחץ שנוצר כתוצאה מכך״.

צילומים: אלמוג גבאי

צילומים: אלמוג גבאי

את הסטודיו, שנושא את שמו ומתמחה בעיצוב שמלות ערב ושמלות כלה, הוא מנהל בכפר יאסיף, מקום מגוריו נכון להיום. 95% מלקוחותיו הן נשים מהמגזר הערבי־ישראלי, ולאחרונה אף הוזמן להציג בתצוגות אופנה בדובאי, שם זכה לפופולאריות רבה. אחד המאפיינים הבולטים בעיצוביו הוא שילוב של מחוכים.

״קהל לקוחותי אוהב את המראה המהודק, ומכאן ברור הקשר בין עיצובי המסחריים לעבודת המחקר שקיימתי. חשוב לזכור שבחברה הערבית כל ארוע מורכב ממספר ארועים שדורשים מספר מערכות לבוש, כך שלרב אני נדרש לעצב יותר מבגד אחד לכל לקוחה. בזכות התצוגות בדובאי נחשפתי ללקוחות חדשות ובהן שחקניות של סרטים בסגנון בוליווד. יש לי גם לקוחות מאיחוד האמירויות, ואפילו הלבשתי את מלכת היופי של לבנון״.

birds

תהליך העיצוב מתחיל מסיפור שמהווה את מקור ההשראה, שנובע בדרך כלל משיח עכשווי שמתרחש בעולמו. כך לדוגמה, בקולקציה האחרונה שלו, מקור ההשראה היה מוות. ״לפני כן ההשראה היתה השילוב בין מציאות לדימיון – עסקתי בכל מה שאנשים מנסים להעביר באמצעות הרשתות החברתיות, ולפני כן, מקור ההשראה היה מסיכות.

״לפני הכל אני רוצה להמשיך ולעסוק בפתרונות אופנתיים עם ערך חברתי״, הוא אומר לסיום. ״אני רוצה לעשות משהו למען החברה ולמען האחר. אני מבין שיש לי אחריות גדולה כמעצב אופנה, במיוחד ככזה שמעצב לנשים. אני מחויב לעצב להן אופנה נוחה ובריאה.

״אני רוצה להשמיע את הקול שלי בתחום העיסוק שלי – זה ממלא אותי ומכניס בי שמחה, ואני רואה בזה שליחות. להיות מעצב אופנה זה לא רק לעצב לטובת תצוגות אופנה – יש בזה הרבה מעבר״.

הפוסט איהב ג׳אריס עיצב פתרון חלופי לחזייה וזכה עבורו בפרס באיטליה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

25 Jan. 2023

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


״יש משהו בטקסטיל שמעצם מהותו הוא מרגש ומנחם, הרכות וההגיון שבדי־אן־איי של החומר״, אומרת גלי כנעני, זוכת פרס רוטשילד למעצבת בכירה בעיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים לשנת 2022. ״הטקסטיל הוא חומר ראשוני, קמאי אפילו, אולי בגלל שאנחנו באים איתו במגע מיד בלידתנו והוא מעניק חום, הגנה, תחושת בית״.

את הצהרת האהבה לטקסטיל מוסרת מי שבחרה בתחום כשתעשיית הטקסטיל בארץ הייתה בשלהי תהילתה. כנעני היא אמנית ומעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שרושמת לזכותה קריירה של יותר מ־20 שנה בתחום. את המומחיות באריגה לקחה למחוזות ההוראה במחלקה והיצירה, והעבודה בנול משמשת עבורה עד היום כמקום שבו נולדים הרעיונות והמחשבות מפליגות באופן חופשי. ״זה תחום שמותיר את הקצוות קצת פרומים ויש מקום לאקספרימנטים״, היא נוקטת בתיאור ציורי, מתוך החומר.

מתוך התערוכה שרוולים במוזיאון תל אביב. צילומים: יגאל פרדו

מתוך התערוכה שרוולים במוזיאון תל אביב. צילומים: יגאל פרדו

כנעני טיילה בעולם ולמדה צורפות לפני שפנתה לאקדמיה ללימודים בשנקר. משם המשיכה ללימודים גבוהים בקנזאווה ביפן, והחלה את הקריירה המקצועית שלה בפולגת. היא אם לשלושה וחיה עם משפחתה בגליל, וכבר 18 שנה שהיא מלמדת בשנקר ובבצלאל, ובמשך שנתיים אף עמדה בראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, אותה הובילה יחד עם הדס הימלשיין. כיום, בשנת שבתון, היא עובדת על תזה במסגרת לימודי תואר שני בטכניון ומקדישה מעט יותר מקום לעיצוב ולאמנות האישית שלה.

את מתייחסת לטקסטיל, הבד שתפקידיו שימושיים, כאל חומר רגשי, מעורר רגש?

״טקסטיל, אולי יותר מכל מדיום אחר, יותר מרהיטים או חפצים אחרים, הוא נושא זיכרון. לכל אחד יש משהו סנטימנטלי, הרקמה המוכרת מהבית של סבתא, הסוודר הזה… זה מפעיל אצלנו משהו. סטודנטים שלנו באים לפעמים בלי שום יידע ברור על הלימודים, ויש איזו התאהבות. אנחנו מתמודדים עם השאלה אם הלימודים בתחום צריכים להיות יותר טכנולוגיים, יותר עיצוב מוצר מתוחכם וניסיוני, או מסורתי, או אמנותי. הטקסטיל תמיד נוגע גם לטכניקה וגם לגוף.

עד לפני תערוכת פרס אנדי עוד הגדרתי את עצמי כמעצבת ולא הוספתי לעצמי את הטייטל אמנית. היום אני חושבת שיש המון מקום לטקסטיל, לחומרים בכלל באמנות. זה קשור לתהליכים בעולם, למעמד האישה ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים, כקונטרה לעולם הדיגיטלי

״זה קשור גם לנפוצות שלו – קשה לדמיין את העולם בלעדיו. הוא חומר רך, עוטף. בשימוש או קנייה, תמיד נבחר בנעים, ביפה בעינינו, וזה נכון לכל אחד, גם אם לא מבינים באופנה ולא מתעניינים״. כנעני מזכירה סרטון ישן של איקאה שמתאר עולם ללא טקסטיל. באותה תקופה איקאה ניסתה לקדם את מחלקות הטקסטיל המגוונות שלה, ועשתה זאת בדרך מתוחכמת, שפורטת על נימי הרגש והאבסורד: ״האנשים יוצאים מהאמבטיה ומתנגבים בארנבת, לובשים קרטון ועשב, נעים באי נוחות בעולם חסר היגיון״.

איך את הגעת לתחום?

״את העיסוק בטקסטיל קיבלנו מהבית״, היא מחייכת בחיבה. השימוש בלשון רבים אינו מקרי. היא ואחיותיה – הצלמת רוני כנעני ומעצבת הטקסטיל שירי כנעני – צמחו באקלים יצירתי ואפוף בדים וחוטים, ״בטבעון ההיפית של שנות ה־70״, כדבריה. ״זה היה מאוד נוכח סביבנו – כל הבנות רקמו וסרגו, הייתה אווירה של תרבות ואמנות והרבה עבודת יד.

״אמא שלי, שהייתה אוטודידקטית, לימדה את עצמה לסרוג במכונת סריגה ביתית. היא עבדה עם המעצבת רוז׳י בן יוסף, ועשתה בשבילה דברים מגניבים, אפודות, כובעים. בהמשך היא יצרה אופנה של בגדי ים סרוגים – שהפכו ממש לעסק קטן, שהעסיק כמה סורגות שהיו עובדות בביתן. היא הייתה נוסעת ומחלקת להן צמר והוראות סריגה, והייתה עושה בעצמה את כל הגימורים ובקרת איכות״.

אני זוכרת את האופנה של בגדי ים סרוגים. זו הייתה הצהרת קוליות ותעוזה. מדהים לגלות במרחק שנים רבות מי התחילה את כל זה.

״היא פתחה חנות במרתף הבית שלנו – והמוטו שלה היה שהכול יהיה בעבודת יד. היא ליקטה והציגה קרמיקה וביגוד, בובות, תכשיטים, תיקים – והיו גם חוגים. למשל רקמה תימנית – עם רוקם זקן שבא מאור עקיבא״.

כמו משכית בקנה מידה ביתי?

״קוטג׳ אינדסטרי במלוא מובנו. אמא הייתה נוסעת ומביאה ביגוד הודי מלונדון, בתקופה שהיה איסור ייבוא מהודו בארץ. היא הייתה מאוד מחוברת לאופנה, סרגה ותפרה לחנות, ומכרה דברים שאספה משוקי הפשפשים בלונדון, תכשיטים וכלי פיוטר. ואנחנו מדי פעם נלווינו אליה״.

יצאה מהחומר הרך

כנעני נסעה לטייל בעולם, שהתה תקופה ביפן ולמדה צורפות לפני שהגיעה ללימודים בשנקר. החשיפה לחומרים וליצירה בתחומי מלאכה שונים, אולי גם התעוזה היזמית של הוריה, שימשו השראה להתנסויות ולחשיבה מקורית, שחרגה מהעיסוק המעשי בטקסטיל והובילה אותה לכיווני חקירה אמנותיים. תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה פריסקופ בתל אביב יצאה מהחומר הרך, ובחנה פטרנים גם במיצב ספרים שיצרה בתלת־ממד.

כשזכתה בפרס אנדי לאומנויות, ב־2012, הציגה במוזיאון תל אביב את התערוכה ״שרוולים״ – חלקי בגדים פרומים וארוגים מחדש, בחיבורים בלתי שימושיים בעליל, ״גוף עבודות שהתחיל להתפתח מבגדים משומשים. זיהיתי בהם פרגמנטים ופרמתי אותם, משאירה את השתי (החוטים האנכיים, הקבועים בנול האריגה) ומוציאה את הערב, ואורגת מחדש כך שהם יוצרים קומפוזיציה אחרת.

״עד לפני תערוכת פרס אנדי עוד הגדרתי את עצמי כמעצבת ולא הוספתי לעצמי את הטייטל אמנית. היום אני חושבת שיש המון מקום לטקסטיל, לחומרים בכלל באמנות. זה קשור לתהליכים בעולם, למעמד האישה ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים, כקונטרה לעולם הדיגיטלי״.

פרויקט דלתא, ניו יורק. צילום: רוני כנעני

פרויקט דלתא, ניו יורק. צילומים: רוני כנעני

העבודות שלך מגיעות הרבה פעמים מצד הפרימה והפירוק – כאילו מרמזות שיש מספיק ואפשר להתבונן בחומר הגולמי מחדש.

״זה התחיל אולי כבר בפרויקט הגמר שלי בשנקר – בחנתי את השאלה כמה מעט נחוץ כדי שיהיה כבר בד, ומהצד השני, כמה הרבה ניתן לפרק ושיישאר עדיין משהו. אני מאוד מחוברת לאריגה (למרות שזה לא בא לידי ביטוי בעבודות שלי) – כחלק מהתחום שלי בשנקר אני מלמדת אריגה מיסודותיה, וזה מגיע לרמה מאוד גבוהה של טכניקה, ממש מגיעים לווירטואוזיות. עבורי, העבודה על הנול היא גם מקור לשקט פנימי, זה הזמן שבו עולים רעיונות״.

זהו אחד ההבטים של כניסת הקראפט לאמנות כיום – המאסטריות. את כמו אומרת שעל מנת לפרק צריך קודם יסודות איתנים.

״נכון. בארץ אין הרבה מודעות לעיצוב טקסטיל – זה שונה במקומות אחרים בעולם כמו סקנדינביה, אנגליה או יפן. המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר נולדה בשנות ה־70, בכלל שנקר נוסד כבית ספר להכשרה מקצועית לתעשיית הטקסטיל והאופנה ומאז עברו גלגולים. כבר כשאני למדתי, בשנות ה־90, כשהייתה ירידה בקשר עם התעשייה, הייתה נטייה להבט האמנותי, להביא את הסיפורים האישיים לפרויקטים שלנו״.

את מוכרת עבודות?

״מעט מאוד. פעם הייתי עושה דברים, תיקים וכד׳. אבל כעבודות אמנות – עוד לפני פריסקופ, הצגתי בשיקגו עם ארגון אאידה, ושנה אחר כך במוזיאון ויקטוריה אנד אלברט – בשתי התערוכות הללו נמכרו עבודות. בעקבות התערוכה במוזיאון תל אביב, כשזכיתי בפרס אנדי, עשיתי עבודה מוזמנת לדלתא.

״דלתא גליל היא חברת טקסטיל בינלאומית שמייצרת עבור מותגי על כמו נייקי ולקוסט. הפיתוח והעיצוב נעשה בארץ אבל הייצור עבר לחו״ל (ויש גם מפעל גרביים אחד בכרמיאל). הזמינו ממני פרויקט למשרדי החברה החדשים שפתחו אז בניו יורק – סדרה של עבודות קיר גדולות שעשויות מסריגים של החברה״.

מתוך התערוכה בגלריה פריסקופ, אוסלו XXL. צילום: מל

מתוך התערוכה בגלריה פריסקופ, אוסלו XXL. צילומים: מ״ל

מה המשמעות של הזכייה בפרס רוטשילד עבורך?

״זו הזדמנות נדירה, ועבדתי בשביל זה. זה רגע כזה לעצמי – לאפשר לי להרים את הראש ולהסתכל מה עשיתי עד כה. וגם לשים את עצמי לשיפוט של אחרים. ההכרה היא חשובה, ומשמעותית. זו הרגשה מאוד טובה – ובשונה מפרס אנדי שהשמחה לוותה בהתקף חרדה, עם האתגר של תערוכה במוזיאון.

"יש כאן תמיכה אמיתית ובעבורי זה מגיע בפרשת דרכים. כיום אני עושה תואר שני בטכניון – אחרי שנים רבות של הוראה, הרגשתי צורך להכניס גם יידע פנימה. הטכניון מעצם טבעו מוביל לכיוון טכנולוגי. התזה שלי היא מחקר מעשי, דרך העיצוב – יצירה של רכיב שמאפשר לארוג תלת־ממד״.

ובמקביל את עובדת על פרויקט שחוזר לאהבה אחרת שלך – לספרים. את מעצבת טקסטיל לקיר אקוסטי גדול מידות בספריה הלאומית. הפרויקט נשמע דמיוני כמעט, איך הגעת אליו?

״אני לא בדיוק יודעת. הם הגיעו אליי – הייתי בעיצומן של הגשות בשנקר, ופתאום התקשר אליי האוצר יגאל צלמונה, הציג בקצרה את הפרויקט – בניין הספריה הלאומית בירושלים, בתכנון משרד האדריכלים הבינלאומי הרצוג ודה מרון מבאזל – ואמר שהם מחפשים פתרון לחיפוי הקיר שיעמוד בשני מבחנים: אחד מהצד האדריכלי (חיפוי פנים לקיר חיצוני) קיר אקוסטי, רך, והשני מההיבט האמנותי״.

birds

נשמע מסעיר.

״אף פעם לא עשיתי פרויקט כזה. הוא יוצא מאחת מעבודות הספרים שלי, שהצגתי בעבר בגלריה פריסקופ. העניין שלי בספרים יוצא גם הוא מהטקסטיל, מגוף הספר (שיש בו לא מעט חלקים טקסטיליים), ומדוגמאות שניתן ליצור באמצעותו.

״ברמת המאקרו הדימוי של הקיר מורכב מכמה וריאציות של צבע – אלה אבני הבניין שלי – וברמת המיקרו הייתה עבודת פיתוח הבדים עצמם – אתגר של עבודה מול המפעל בגרמניה, בעיצומה של הקורונה. מבחינה ויזואלית, הרעיון אמנם יצא מהעבודה שלי עם ספרים, אבל ברגע שקנה המידה משתנה זה הולך למקום של נוף ושל השכבות של אבן החול, אבנים רכות במקרה הזה. התוצאה היא דימוי מופשט, פתוח לפרשנויות אישיות, אבל ממרחק אפשר לראות דפים של ספר״.

מה התוכניות שלך להמשך?

״בעוד שנה תיפתח הספריה הלאומית ואולי זה יפתח בפניי אופק של עיצוב בקנה מידה גדול יותר. האמת היא שחשבתי שהשנה, שאני בחופש משנקר, אחדש את הקשר עם גלריות ואטפח את הפעילות בתחום הזה. וכמובן אני רוצה לסיים את התזה – זה יתרום למבט האקדמי, אבל גם יאפשר לי לחזור לעשות אמנות, הדברים החסרי תועלת שלי. אני עוד לא יודעת מה יהיה אבל מתרגשת לקראת״.

מתוך התערוכה בפריסקופ. צילום: רוני כנעני

מתוך התערוכה בפריסקופ. צילום: רוני כנעני

שטיח, לוחמי הגטאות. צילום: רוני כנעני

שטיח, לוחמי הגטאות. צילום: רוני כנעני

צילום: יואב בצלאלי

צילום: יואב בצלאלי

הפוסט גלי כנעני: ״טקסטיל, אולי יותר מכל מדיום אחר, נושא זיכרון״ הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

25 Jan. 2023

יוזמת לה־קולטור קוראת לאמנים, מעצבות גרפיות, ציירים, מאיירות, צלמים, דפסיות, טיפוגרפים, תלתיסטיות ועוד, להגיש יצירות אמנות גרפיות להצגה בתערוכת אמנות בת־השגה שתתקיים בגלריה מרכז עמיעד ביפו, כשבוע לפני חג הפסח. אוצרות התערוכה תתמקד ביצירות אמנות גרפיות בשלל טכניקות ומדיומים: ציור, איור, עיצוב גרפי, ציור דיגיטלי, לטרינג טיפוגרפיה, קליגרפיה, ציור, תלת ממד, צילום, מדיה מעורבת וכדומה. הטכניקה היא חופשית ויכולה להיות ידנית, הדפס משי, לינו, קולאג׳, מונוטייפ, דיגיטלי, ריזוגרף ועוד.

הצעות יש לשלוח למייל Submit@laculturetlv.com או lalaculture@gmail.com
(עד 10 עבודות) ולכלול שם מלא, שם יצירה, טכניקה, שנת יצירה, גודל, מחיר (עד 600 שקלים), אתר (אם יש) וטלפון.

במקביל, מזמינה לה־קולטור קדרים, קרמיקאיות, מעצבי מוצר, מעצבות טקסטיל, מעצבים גרפים, יזמיות וכל מעצב או אשת מלאכה בעלי מותג/עסק, להגיש הצעה לדוכן מכירה או תערוכת קפסולה במסגרת התערוכה. על היוצרים.ות בחלק הזה של התערוכה להיות מסוגלים לגבות תשלום.

את ההצעות יש לשלוח למייל (ראו מעלה) בצירוף הסבר קצר על היוצר.ת/עסק, הסבר על חלק מהמוצרים והעיצוב (טכניקה, חומרים, אג׳נדה), רעיון התחלתי לתצוגה (לא חובה), טווחי מחירים (עד 600 ש״ח) ותמונות של חלק מהמוצרים.

מועד אחרון להגשת מועמדות: 10.2
לפרטים נוספים והגשת מועמדות >>>

birds

הפוסט קול קורא: לה־קולטור, מהדורת פסח 2023 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

24 Jan. 2023

קולקציה של התהוות מתמדת אצל רוני בר

המעצבת רוני בר מעידה שפעם העבודה על הקולקציות החדשות שלה היתה מתחילה ממילה, משפט או קונספט. היום היא מבינה שהיא לא עושה יותר קולקציות אלא חושבת על הבגדים שהיא מעצבת כקולקציה אחת בהתהוות מתמדת, שמתפתחת בהתאם למצב הרוח שלה, לאיך שהעולם נראה לה ולמה שבא לה ללבוש באותו הזמן.

כתוצאה מכך גם הבדים והגזרות משתנות בהתאם לגוף שמשתנה ולסיפור שהיא רוצה לספר. הפריטים האחרונים שעיצבה מעט שונים – העבודה כללה פחות חשיבה קונספטואלית ויותר פריטים שמייצגים מקום מוכר, נעים ונוח, עם הדפסי סמיילי ושילוב של מילים.
מחירים: 280-830 שקלים
להשיג: בבוטיקים נבחרים ובאתר

רוני בר. צילומים: אסף עיני

רוני בר. צילומים: אסף עיני


ז׳יבנשי חוגגים 100 שנה לדיסני

לרגל חגיגות ה־100 שנים להקמת אולפן הסרטים של וולט דיסני, משיק האולפן יחד עם בית האופנה ג׳יבנשי קולקציית קפסולה שתוצע במהדורה מוגבלת לנשים ולגברים. שיתוף הפעולה מחזיר לחיים את אוסוולד, ארנב המזל, שמהדהד את שנת הארנב הסינית הנכנסת החודש לתוקפה. אוסוולד, שנולד בשנת 1927, היה דמות המונפשת הראשונה בהיסטוריה העשירה של האנימטור וולט דיסני. בנוסף, צורתו האיקונוגרפית נחשבת לאב הטיפוס הראשון של מיקי מאוס.

מת׳יו וויליאמס, המנהל הקריאייטיבי של ז׳יבנשי, עיצב יחד עם אנשי דיסני סדרת דגמי אספנות במהדורה מוגבלת. הם עוצבו בשפה שמשלבת תרבות פופ ואופנה גבוהה, תחת הקונספט ״סיבוב הופעות עולמי חד־פעמי של אוסוולד״. קולקציית הנשים כוללת חולצת אוברסייז בסגנון בנדנה, עם מכנסי שורטס תואמים המציגים את דמותו של אוסוולד רכוב על סוס לבן; חצאית מיני, ג׳קט ותיק עשויים ג׳ינס, טי־שירטס וסניקרס בצבע לבן; ג׳קט בומבר אדום ועוד.
מחירים: 1,990-14,990 שקלים
להשיג: ב־AMOR, ה׳ באייר 76, כיכר המדינה, תל אביב

ז׳יבנשי חוגגים 100 שנה לדיסני. צילומים: מ״ל

ז׳יבנשי חוגגים 100 שנה לדיסני. צילומים: מ״ל


רומנטיקה וספורטיביות באלמביקה

הגר אלמביק לבית האופנה אלמביקה מציגה את קולקציית חורף 23 שמתאפיינת ברומנטיקה ונוסטלגיה לצד נינוחות ספורטיבית. הדגמים ורסטיליים ומתאימים ליום ולערב – שמלות קלילות לצד סריגים עשירים המהווים שילוב שמתאים לחורף הישראלי. הצבעוניות מושפעת מעולמות הטבע, ירוקים יחד עם ורודים ואדומים, ויש גם פריטים בצבעוניות מאופקת יותר – גוונים של מדבר בחורף כמו אפור וחאקי.

קולקציית האורבן של עונת החורף עשויה חומרים טבעיים ובעלת צבעוניות ניטרלית, ועושה שימוש נרחב בכותנות וויסקוזה סאטן. גם שימוש בקווילט סריג ואריג הוא חומר גלם דומיננטי ופיסולי בקולקציה.
מחירים: 139-839 שקלים (מחירי סוף עונה)
להשיג: בחנויות הרשת ובאתר

אלמביקה, חורף 23. צילומים: ירון רוקו אשכנזי

אלמביקה, חורף 23. צילומים: ירון רוקו אשכנזי


birds

רשת Sunglass Hut – עכשיו בישראל

רשת משקפי השמש הבינלאומית Sunglass Hut פותחת סניף ראשון בישראל – בדיזנגוף סנטר תל אביב. היא מציעה כ־1,500 דגמי משקפיים של כ־24 מותגים בינלאומיים מובילים כמו ריי באן, פראדה, דולצ׳ה וגבאנה, אוקלי, ווג, מייקל קורס, ועוד. מגוון הדגמים והסגנונות בקולקציות מציגים את המגמות והטרנדים החמים שיובילו באביב־קיץ 2023. בין הטרנדים הבולטים: הדפסים ולוגואים, מסגרות גדולות עשויות פלסטיק, מסגרות בהשראת עולם הספורט ועוד.
מחירים: החל מ־399 שקלים
להשיג: בחנויות הרשת בדיזנגוף סנטר ובקניון עזריאלי תל אביב

Sunglass Hut. צילומים: מ״ל

Sunglass Hut. צילומים: מ״ל


קופסאות אחסון בטולמנ׳ס דוט

טולמנ׳ס דוט מציעה סט של שתי קופסאות אחסון של המותג הנורדי FERM LIVING, עשויות 100% עיסת נייר דחוסה, בעלות מראה תעשייתי אך טבעי. הן מתאימות לאחסון ניירת במשרד ובמשרד הביתי ו/או צעצועים של ילדים, ומתאימות בגודלן לאחסון ואבזור על מדפים בין ספרים.
מחיר: 129 שקלים
להשיג: בסניפי הרשת ובאתר

FERM LIVING. צילומים: טולמנ׳ס דוט

FERM LIVING. צילומים: טולמנ׳ס דוט

הפוסט רשימת קניות // 25.1.23 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

24 Jan. 2023

הצגת הקולנוע האחרונה (Last Film Show) הוא סרט מלא אהבת קולנוע ונציג הודו לאוסקר 2023. בסצנה קטנה ומשמעותית בסופו של הסרט מוצגים רצף של קאטים של אוביקטים מצולמים – צמידים שעונדות נשים הודיות ברכבת. הצמידים הללו נוצרו מתהליך מחזור תעשייתי של פילמים 35 מ״מ, כשהצלולואיד הוחלף בעולם דיגיטלי ולא היה בהם יותר שימוש. תוך כדי נסיעת הרכבת, שמזכירה גם את אופן הרצת הפילמים למקרן, רצים שמות הבמאים הגדולים של הודו, ומשם החוצה מופיעים שמות הבמאים הגדולים בעולם.

הסרטים שכל הבמאים האלה יצרו מגלמים את כל זכרונותיו של הילד ברכבת שיוצאת מהתחנה, שבה עברה עליו ילדותו. ילדות שכולה מתרחשת בתוך עולם ואולם של גילוי ואור. הסרט הוא גם אוטוביוגרפיה של יוצר הסרט, פאן נאלין, ומביא מבט ייחודי על התרבות ההודית ועל המסורת הקולנועית שלה.

לדבריו של הבמאי, המחווה בסיקוונס על הרכבת היא לסרט ״סטאלקר״ של טרקובסקי – כשהמצלמה עוקבת אחרי פניהם של שלושה נוסעים בתחנת הרכבת בזמן שהם רוכבים על עגלה לאורך המסילה. ואם הגעתם עד לכאן למרות שהתחלתי מהסוף, אציין שגם מאוד אהבתי את נימוק המבקרים ההודים בבחירת הסרט כנציג לאוסקר (בוליווד מספקת מאות כותרים בשנה והתחרות של בחירת הטוב גדולה שבעתיים): ״הפרמטר היחיד שלנו הוא שסרט צריך לגעת בלב״ אמרו.

והבחירה ב״הצגת הקולנוע האחרונה״ כעונה על הפרמטר הזה הייתה פה אחד. כמה מוצדק. מה גם שהסרט לא רק נוגע בלב, אלא מרטיט ממש, ובמובניו העמוקים מלמד אותנו זוויות ופרספקטיבה על אמנות הקולנוע.

הסרט עוקב אחרי סמאי בן ה־9 (בהבין רבארי), ילד פרא סקרן שמחובר לטבע בכפר הודי נידח בשם צ׳לאלה. הבחירה בסמאי היא מעניינת ומבט הילד שלא מפחד ומעז הוא מבט רענן ומפלח לב באותנטיות שלו. סמאי, ששמו בהודית מסמל ״זמן״ (״להורים שלי לא היה כלום: לא עבודה, לא כסף, לא בית. רק זמן היה להם. אז הם עשו אותי וכשנולדתי הם קראו לי סמאי״), מלמד אותנו לאורך הסרט שזמן הוא לא אויב, אלא ידיד. הוא מלמד אותנו גם למה לחלומות יש כוח מהפך גורל על הנרטיב של הזמן, כמו גם על קצב התפתחות העלילה בסרטים.

אחרי שנגנבו מאביו של סמאי כל הפרות שלו, הוא מתפרנס ממכירת תה בתחנת הרכבת. סמאי מוקף חברים ועוזר לאביו. הסרט נפתח בהתארגנות המשפחה ליציאה להקרנת סרט. מדובר במאורע שניכר שהוא חריג והוא קורה על רקע איומי האב ש״זוהי הצגת הקולנוע האחרונה״. אבל זו לא הולכת להיות ההצגה האחרונה של סמאי.

סמאי, ששמו בהודית מסמל ״זמן״, מלמד אותנו לאורך הסרט שזמן הוא לא אויב, אלא ידיד. הוא מלמד אותנו גם למה לחלומות יש כוח מהפך גורל על הנרטיב של הזמן, כמו גם על קצב התפתחות העלילה בסרטים

הוא חוזר מהופנט מהסרט ובורח מבית הספר, שם לומדים על גנדי כמקור השראה ועל אופן היווצרות האור – מה שמגביר את הדחיפות שלו לחזור למתחם ההקרנות. גם כשהוא נזרק משם אחרי שהסתנן הוא לא מתייאש ומתיידד עם המקרין, גבר בשם פאזל, שעושה איתו עסקה שווה: האוכל שאמא שלו מכינה לו לבית הספר, תמורת צפייה בסרטים מחדר המקרין.

בחדר המקרין לומד סמאי את הטכניקה של יצירת סרטים. הוא לומד על האשליה של האור ואנחנו לומדים ביחד איתו איך נוצר הקסם. באמצעים הפשוטים מצליח סמאי להילחם על אהבתו. חרף המכות שהוא חוטף מאביו, חרף התקלות והצורך לשקר ולגנוב – הכל כדי שהאהבה האסורה לאמנות האור תקבל תוקף. הדברים מסתבכים, וכשהחלום בסכנה – חייבים להגשים אותו בכל מחיר. ״הצגת הקולנוע האחרונה״ הוא סרט על תמימות, והוא כובש בשכבות האסתטיות שהוא מעמיד לפתחנו ברצועות של סרטי טבע, חלומות וקטעי סרטים הודים מכל הזמנים.

הגילוי המהפכני של האור

בראיון עמו, סיפר הבמאי פאן נאלין כי אבא שלו מכר תה בתחנת רכבת שכוחת אל; ״תחנה שלא הייתה יעד של אף אחד, לא היה שם שום דבר, מלבד שדות עצומים ושמיים פתוחים. מלבד רכבות היו מטוסים שנראו מרחוק בשמיים. זה היה הקשר היחיד שלנו עם שאר העולם.

״אמא שלי הייתה טבחית מעולה. אבא שלי הפך עני יותר ויותר, בעודו צופה כיצד השדות שלו ואחר כך הפרות שלו ולבסוף ביתו, נלקחים ממנו על ידי אחיו. הם השאירו אותו רק עם דוכן התה בתחנת הרכבת המרוחקת. כך שמעולם לא הלכתי לקולנוע עד שהייתי בן 8. ביום שבו ראיתי סרט, הייתי כל כך נפעם״.

לצד זה, כמי שיצר סרט עם מיזוג קולנועי מובהק, הוא מוסיף ומציין חלק מהמחוות הקולנועיות בסרט, המחווה לאחים לומייר לדוגמה: ״הסצנה הראשונה, שבה אנחנו רואים את הרכבת מתקרבת אלינו בשחור לבן וזה הופך לצבעוני, היא מחווה לסרט ׳הגעת הרכבת לתחנת לה שוטה׳. הסרט הזה שינה לנצח את עולמם של מספרי הסיפורים.

״במעבדת בית הספר של סמי, אנחנו רואים סוס דוהר במהירות בפרקסינוסקופ, וזו מחווה להמצאה של מייברידג׳ ליצור תנועה, תוך יצירת אשליה של סרט. משם אנחנו קופצים לקובריק, כשסמי נמצא בתא ההקרנה, מוקרנת על פניו לרגע ׳אודיסאה בחלל׳. כשסמאי נמצא בשדה ומדליק גפרור ומהרהר בלהבה שנוצרת, זו מחווה לפיטר אוטול ב׳לורנס איש ערב׳״.

birds

מקור השראה בולט שאותו לא ציין הבמאי, נעוץ בשמו של הסרט שבמקור נקרא ״הצגה בצ׳לאלה״. ב־1971 יצא לבתי הקולנוע סרטו של פיטר בוגדנוביץ׳ ״הצגת הקולנוע האחרונה״ המבוסס על רומן בשם זהה מאת לארי מקמורטרי, שהיה שותף של בוגדנוביץ׳ לכתיבת התסריט. הסרט עוסק בין השאר בפתיחתו וסגירתו של בית קולנוע, בעוד שב״הצגת הקולנוע האחרונה״ ההודי (קופרדוקציה הודו/צרפת/ארה״ב), נפתח ונסגר בית הקולנוע המאולתר שהילדים יוצרים, ואחר כך בית הקולנוע המיתולוגי שמשנה את צורתו.

ואולי לסיום רק אוסיף, כי בצירוף מקרים מעניין, גם ב״פייבלמנים״, סרטו המפואר והמדובר של סטיבן שפילברג, לגיבור הסרט, המהופנט מהקרנת הסרט הראשון אליו הוא הולך, קוראים סמי. במובנים רבים שני הסרטים ניתנים להשוואה כי הם עוסקים בגילוי הקולנוע, בתשוקה לקולנוע, בהקרבה למען הקולנוע ובגילוי המהפכני של האור.


הצגת הקולנוע האחרונה
בימוי: פאן נאלין
110 דקות; הודו/צרפת/ארה״ב, 2021
5 כוכבים

הפוסט הצגת הקולנוע האחרונה: הסרט ההודי שהוא שיר הלל לקולנוע באשר הוא הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

SCAN TO VIEW AND BOOKMARK THIS PAGE ON YOUR PHONE
BACK TO TOP