2018צילום: שלומית יעקב
2018צילום: שלומית יעקב
2018
צילום: שלומית יעקב
צילום: שלומית יעקב
2018צילום: גרשון יוחנוביץ'
הקדמה
להקדים מילה לשירים של איוון מלטין זה כמו לספוד למתאבד. לא משנה כמה צער יביע הסופד, בסופו של דבר הוא יצטרך להשלים עם העובדה שהאדם ששוכב לפניו העדיף לקפוץ אל מותו מאשר להישאר כאן אתו לעוד סיבוב בירה.אולי ההשוואה הזאת קשורה יותר במצבה האובדני של השירה בארץ שצועדת בדרכים מוכתבות מראש אל לוע אקדחו של דימוי עריץ. מה שברור הוא שאיוון לא אוהב את השירה הזאת כי הוא לא אוהב להיות מרומה.
הדבר הבסיסי ביותר בשירה, מה שמגדיר אותה אצל משוררים רבים, מביא את איוון לידי ייאוש. לכן השירים שלו הולכים בכיוון הפוך, אין בהם גנדרנויות לשוניות או התייפייפויות, כי הם יודעים שהדימוי לא יכול להיות השאיפה של הכתיבה, ושלמעשה הדימוי הוא זה שמונע ממנה להיות לשיר. הדימוי מזייף, הוא משקר, הוא מושך באף, הוא מסית, הוא משהה. הדימוי הוא אויבו הגדול ביותר של המשורר.
ביוגוסלביה הייתה לאיוון דירה שנתנו השלטונות הקומוניסטים למשפחתו. בחדר המדרגות של בית הדירות הזה פגש נערה והתאהב בה. היא מצידה הסתכלה עליו בבוז, הוציאה לשון ואמרה לו "לך לעזאזל". הטענה הרומנטיקנית של איוון היא שמאז אותה תקרית תמיד מוציאות לו נשים לשון ואומרות "לך לעזאזל", אבל השירים מראים געגוע לקומוניזם, לדירה החדשה שנתן השלטון ולאותה נערה ישירה ולא מנומסת
לפעמים.
דברים.
הם או שכן או שלא
לא עוזר אם אומרים...
מרגיש לי כמו דג
בדלי של דייג
זיכרון קצר...
שכחתי בים.
המשוררים והאוהבים עוטפים את הרגשות שלהם בציורים רבים כל כך עד שבידם נותרת רק מפה. המשורר האוהב איוון מלטין מוצא בכתיבה את הטריטוריה שהלכה לאיבוד.
אורן קקון
